כסף נבחר חלק ב ריט

וקסבר מתנו' שלא הורמו כמי שהורמו. בעא מיני' ר"ח בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון או לא א"ל תניתוהו המקדש בתרומו' וכו' א"ל ולא אוקימנא בישראל שנפלו וכו' א"ל הוצא' את וכו' רב אסי דהוצל קאי כוותך. נימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו דמר סבר טובת הנאה ממון ומר סבר אינה ממון. לא דכ"ע אינה ממון. והכא בטבלים שנפלו וכו' ובמתנו' שלא הורמו וכו' מר סבר כמי שהורמו וכו'. כ' הרא"ש בשם ר"ח אע"ג דסלקא שמעתתא דאינה ממון קי"ל דממון היא דהכא אסיק רבא בנדרים דף פ"ה ומלתא דרבא עיקר וכן הלכה. [ב.] פסחים דף מ"ו מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה אלא מפרשתה ואם החמיצה החמיצה:

[גמ'] לימא בטובת הנאה קמפלגי ר"א סבר ט"ה ממון ור"י סבר אינה ממון (ולאו דידי' ואינו מוזהר עליו ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטי לידי' דכהן) לא דכ"ע אינ' ממון והכא בהואיל קמפלגי וכו' ובסוף הסוגיא כ' רש"י דבתרווייהו פליגי ר"א סבר ט"ה ממון הלכך עבר עליה ולאפות' קודם לכן אין כאן איסור דאמרי' הואיל דכל חדא חזיא לי' ור"י סבר אינה ממון ולא עבר וכי אפי לה עבר דלא אמרי' הואיל. והא דתריצנא לעיל דכ"ע אינה ממון אכתי לא שמעינן לה הא דאהדר ליה ר"א לר"י בברייתא עכ"ל:

[ג.] נדרים דף פ"ג מתני' קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו על כרחו. כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים:

[גמ'] אלמא ט"ה אינ' ממון. אימא סיפא כהנים אלו יטלו אחרים אבל להני לא אלמא ט"ה ממון. אמר רב הושעיא לא קשיא הא רבי הא ר"י ב"ר יהודה דתניא הגונב טבלו וכו' מאי לאו בט"ה קמפלגי לא דכ"ע אינה ממון ובמתנו' שלא הורמו וכו' קמפלגי. רבא אמר (לעולם לא קשיא מתני' וסיפא כדקתני טובת הנאה ממון ורישא היינו טעמא) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו ע"כ משום דתרומ' לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למסרא עלויהו שויא עפרא בעלמא דאפקריה לההוא ט"ה שיש לו בה):

[ד.] חולין דף קל"א ארבע מתנו' עניים שבכרם הפרט והעולל' והשכחה והפאה ושלש שבתבוא' הלקט והשכח' והפאה ב' שבאילן השכח' והפאה כולן אין בהם ט"ה לבעלים (אין בידם לתתם לכל מי שירצו אלא כל הקודם זכה) ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו. מעשר עני המתחלק בתוך ביתו טובת הנאה לבעלים. כתבו תוס' נראה דבדבר שיש בו ט"ה אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו. ודבר שאין בו וכו' לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא העני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי לי' לעיל ממון שאין לו תובעין ואם הי' צריך לתנו לתובעו א"כ הוי יש לו תובעין עכ"ל:

[ה.] בבא מציעא דף י"א איתבי' רבי אבא לעולא (דאמר הא דחצר קונה והוא שעומד בצד שדהו) מעש' ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינ' אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין וכו' כי אתא לסורא אמר הכי אמר עולא והכא חותביתי' ח"ל ההוא מרבנן ר"ג מטלטלי אגב מקרקע הקנה להם (ולא מתורת חצר) ר' זירא קבלה ר' אבא לא קבלה אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא הי' להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנא' אינה ממון לקנו' ממנו בחליפין (דכיון דאין לו בהם אלא טובת הנאה שבידו לתת לכל מי שירצ' אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין) הכא נמי ט"ה אינה ממון (לקנו' ע"ג קרקע) אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגיר להו מקום קנתה לו חצרו (בתור' חצר כשאר הפקר) ולא היא מתנו' כהונ' נתינה כתיב בי' חליפין דרך מקח וממכר היא מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימת' היא. כ' המרדכי בשם מהר"ם דטוב' הנאה אינה ממון ולגבי קטן לא מקרי דעת אחר' מקנה אותן והוי כמו מציא' שמצא קטן ועיין הגמי"י פ"ה מנזיקין וכ' אם הקנה עוד דבר אחד עם ט"ה יכול להקנו' כמו מעשה דר"ג. כ' באספ"ז ט"ה אינה ממון וכו' נראה לי דאפי' תימא ממון אינה ממון חשוב להקנות ע"י חליפין ואתיא סוגיא בין למ"ד ט"ה ממון בין למ"ד אינה ממון ואע"ג דאינה נקנית בחליפין וכו' ה"מ מפני שאין הקנינים האלו חשובין אבל אם אמר אדם לחברו הרי לך מנה ונתן לו ותקנ' טובת הנאה שיש לך בפירו' הללו קנה דאלת"ה ה"ל טובת הנאה אינ' ממון ואינ' נקנית וכו' ולא היא וכו' פירש"י דמההיא דלא הי' להם סודר לאו ראי' וכו' פי' לפירושו דאי משום הא לא איריא דמצי למדחי שאני מתנו' כהונה וכו' אבל קושטא היא דטובת הנאה אינה ממון להקנות בחליפין וכו' (עיין שאגת ארי' סי' ע"ז שהקש' דבסיפא דהך מתני' דמעשר שני איתא עמד ר' יהושע ואמר תרומת מעשר שבו נתון לראב"ע וא"כ ע"כ צ"ל נמי דבתור' מטלטלי אג"ק הקנה לו וע"כ דס"ל דט"ה ממון וק' דהא מסוגיא פסחים מוכח דס"ל ט"ה אינ' ממון):

[פסק] [ו.] כ' הרמב"ם פ"ה מאישו' מתנו' שלא הורמו כמי שהורמו לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו וכו' הרי הן כתרומו' ומעשרו' שנפלו בירושה ואם קדש בהן אשה מקודש' אע"פ שא סור לאכלן יש לו למוכרן למי שהם ראוין לו. אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינ' מקודש' שהרי אין לו למוכרה ואין לו בה אלא ט"ה לפי שנותנ' לכל כהן שירצ' וט"ה אינה ממון. עיין בפ"ב מגנב' הל' ה'. ובפ"ז מנדרים כ' מי שאוסר הנייתו על הכהנים וכו' באין ונוטלין מתנותיהן בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו וכו' יתן מתנותיו לאחרים וה"ה במתנו' העניים עם העניים. כ' כ"מ נראה שפסק כאוקימתא דרבא דס"ל ט"ה ממון. ותימא דבפ"ה מאישו' פסק דאינה ממון. ומצאתי לר' מאיר בר"ש המעילי שכ' בשיטת נדרים וז"ל הרי"ף נרא' שפסק בפ' אלו עוברין גבי המפריש חלה דטובת הנא' אינו ממון ובקדושין נמי וכו' ויש לחלק בין ט"ה דמודר הנאה לטובת הנא' דעלמא מתרי טעמא חדא דהא ס"ל אפילו וויתור אסור וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי ועוד דהא חזינן דמלתא דאיסורי הנאה אפילו בהנא' אסור וכו' ה"נ גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהני מיני' אסור לתת התרומו' אע"פ שאינן שלו וכו' ואולי הרי"ף סמך על טעם זה עכ"ל. וכ"כ הטור וש"ע י"ד סימן רכ"ז:

[ז.] כ' הטור בי"ד סי' של"א אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישם הבעלים שאין לו זכיי' לכהן עד שירומו אותם ואח"כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהן שאין לבעלים בהם אלא ט"ה וט"ה אינ' ממון. כ' הש"ך בח"מ סי' ש"נ דר"ח ורמב"ן וריטב"א פסקו דט"ה ממון משום דרבא דהוא בתרא ס"ל בנדרים כן וכן משמע דאף הרא"ש סובר כן אמנם עיקר כרמב"ם דאינ' ממון וכ"פ הטור. ומהרש"ל בב"ק פ"ט סי' ס"ח כ' לענין קדושין ולהוציא בדיינין אינה ממון אבל לענין שכהן אסור ליטלו בע"כ הוי ממון מידי דהוי אפחות משוה פרוטה:

[ח.] בח"מ סי' ר"ג כ' רמ"א דטובת הנאה אינו ממון ואינה נקנ' בחליפין. וכ' הש"ך בשם הגמיי' ובה"ע דאגב קרקע נמי אינה נקנ' דליתא להאי שנוי' מטלטלין אג"ק אלא