כסף נבחר חלק ב ריא

דשבועות דנראה דר' ירמיה סובר חצר משום יד. ור' יוסי סובר משום שליחו' ע"כ. ועיין בש"ך ח"מ סי' ער"ה ס"ק ג' דכתב דלכך השמיט הרי"ף האבעי' זו משום דס"ל דרב ייבא ור"נ לא ס"ל כריב"ח דחצרו קונה שלא מדעתי' אבל אנן קי"ל כר' יוסי בר חנינא א"כ לא שייך כלל בעי' זו דאפי' לא הוי דעתי' אשטר' ידו של אדם קונה לו אע"פ דלא הוי דעתי' עלוי' והא דפריך התם אמלת' דרבא ואמאי תקני לי' חצרו ולא פריך הכי אר' ייבא ור"נ היינו משום די"ל דאינהו פליג אריב"ח אבל רבא משמע בפרק השואל דף ק"ב דס"ל כריב"ח לכך השמיט הרי"ף בעי' זו כיון דקי"ל כריב"ח ע"ש). עוד איתא שם אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. ואמאי תקני לי' חצרו מדר"י ב"ח הכא במאי עסקינן דליתא [שאין המלוה בעיר] כל היכ' דאית' לדידי' דאי בעי מקני מצי קני קניא לי' חצרו כל היכא דליתא לדידיה דאי בעי הוא למקני לא מצי קני חצרו נמי ל"ק. והלכת' דלית' בחצרו דלא קנה (דלית' למשכון בחצר קני ליה חצרו) כתבו תוס' פי' הקונט' דאמשכון קאי דאם איתא בחצר קני אע"פ שאין עומד בצד שדהו וצ"ל דאיירי בחצר המשתמרת דאי בשאין משתמרת לא קני אא"כ עומד בצד שדהו כדאית' בב"מ ולמאי דס"ד דאיירי כשהמשכון בחצר ובעל החצר אין כאן זה אינו כפי המסקנ' של ב"מ ולר"י נראה דמעיקר' נמי הכי ס"ל דאיירי בשאין משתמרת ולא קני אא"כ עומד בצד שדהו וכו משמע נמי מבא זה והחזיק בה א"כ לא היתה משתמרת אצל זה והא דקאמר והלכת' דלית' בחצר אבעל החצר קאי כלו' שנויא דשנינן שנויא הוא עכ"ל. כ' אספ"ז ב"מ דף ק"ב אהא דאמרי' כל היכ' דאיהו לא מצי לזכות בו חצרו נמי לא מצי לזכות לו. פי' אפי' מדעתו ורצונו ובגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנ' שיתחייב כפל ע"י חצרו ויש שפירשו דהכ' לא זכי' ליה שלא מדעתיה קאמרי' והראשון יותר נכון הריטב"א עכ"ל. כ' אספ"ז בשם גליון תוס' ב"מ דף י"ב אמר ליה הר"י דמ"ד המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אע"ג דהוי שלוחו סבר כר' אושעיא בגיטין פרק הזורק דאע"ג דחצר משום ידה לא בעי סמוכה אלא לכך אתקיש לידה דלהוי משתמרת לדעתה ולהכי בחצר המשתמרת קני מציאה אפי' באינה סמוכה כידה דיד עדיף משליח אבל לעולא לא חשיב יד אלא בסמוכה יסבור דקנה חברו במגביה מציאה לחברו דהא חצר לא עדיף משליח וקנה ע"ש. ועיין תוס' ב"ב דף ע"ט ד"ה ואין מועלין. ותוס' מעילה דף י"ג ד"ה אבל ורשב"ם ב"ב דף ע"ט. וראב"ד פרק כ"ט ממכירה דמשמע דסברי דחצר גבי ממון נמי משום יד אתרבי וכן משמע מלשון הרא"ש במציע' דף י"ב שכ' דהא דמהני בחצר שאינה משתמרת משום יד אפי' במציאה מש"ה צריך לעמוד בצדו דומיא דיד בסמוכה:

[פסק] [י.] כ' הרמב"ם פרק י"ז מאבדה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה אם הי' עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדה זכה בה ואם אינו עומד שם או שהי' עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם בו זכה. כ' ה"ה אבל הרשב"א אמר דכי קתני מתני' זכתה לי שדי לאו דוקא דה"ה לא אמר. וכן פי' ר"י עכ"ל. וש"ע ח"מ בסימן רס"ח כתב נמי כלשון הרמב"ם. וכתב רמ"א ואין חצרו קונה לו אלא ביודע במציא' או דאסיק אדעתי' אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצרו קונה לו (עיין סי' רל"ב) דכ' שם האי דינא דבדיל ומצאו כסף שכתבתי באות וי"ו ואם סוחר א' הביא סחורה בזול לחצרו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצרו ובא ראובן אח"כ ולקחה. י"א דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה פי בעל החצר צריך לקנות' במעות לא זכתה לו חצרו (מרדכי בשם ראבי' פ"ק דב"מ וטור בשם הרא"ש) וי"א דזכה בעל החצר (מרדכי שם בשם ראב"ן) ואם אח"כ בא סחור' לחצרו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצ' ליתן הסחור' לשמעון כי אמר שחצרו קנה לו ושמעון טוען ממ"נ תתן לי הסחור' הראשונ' או השנייה אם כבר נפסק הדין במעש' הראשון א"כ הוי המעשה השני לחוד הממע"ה אבל אם לא נפסק הדין בראשונ' עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממ"נ (ת"ה סי' ש"י). וכ' הש"ך ועיין בספרי תקפו כהן הוכחתי שאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה אחת ממ"נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש אחד אבל אם בא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו א"א ממ"נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא עכ"ל:

[יא] ובפ' י"ז הל' י' מאבדה כ' הרמב"ם קטנה יש לה חצר וכו' קטן אין לו חצר מפני שחצר של קטנה מידה למדנו כשם שהיא מתגרש' בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה וכשם שיש לה חצר לענין גט כך לענין מציא' אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך הקנ' לו חצרו והקטן הואיל ואינו עושה שליח כך אין לו חצר וכו' ובפרק י"ז כתב המוצא מעות בחנות וכו' הרי הן של מוצאן ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינ' חצר משתמרת ואע"פ שבעליה בתוכו צ"ל תקנה לי חנותי וכו'. כ' הראב"ד יש מי שאומר אפי' אמר תקנה לי וכו' לא קנה לפי שבא לו שם המציא' קודם יאוש וחצרו כידו. ועוד כי אין היאוש קונ' אלא באבד' אבל זו לא הית' אבדה אלא לפקדון ששכחו בעליו עכ"ל. כ' ה"ה התירוץ הראשון כתב נמי הרשב"א. אבל הטעם השני איני מבין עכ"ל. (ואני אומר שכוונת הראב"ד הוא כמ"ש המרדכי בשם רבינו ברוך ממגנצ"א וז"ל דלא אמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא גבי אבד' ואפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוי ידע לי' לא הוי מפקירה עכ"ל. וכן הובא בסמ"ע סי' ר"ס ס"ק ב' ע"ש) וע' מה שכתבתי בכלל יאוש אות י"ג בשם אספ"ז. ובהלכה ח' כ' הרמב"ם הואיל וחצרו קונה וכו' למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון וכו' מפני שאינ' ידוע לו ולא לאחרים וה"ז המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוי של מוצאו ומה אבדה של אדם אמרה תור' אשר תאבד ממנו ומצאתה וכו' יצאה זו שנפל' לים שאבודה ממנו ומכל אדם ק"ו למטמון קדמונים שלא הי' שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם וכו'. כתב הראב"ד זו ק"ו יש עליו תשובה וכו' והטעם בכאן לפי שאינו חצר המשתמר' וצריך שיהי' בעליו בצדו ויאמר תזכה לי עכ"ל. ובפ"ו משכירו' כ' הזבל שבחצר היא של שוכר בד"א דבהמות שעשו זבל הם של שוכר אבל אם הבהמה של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו קונה שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. כ' הראב"ד אינו מחוור שהרי בגמ' העמידוהו בחצר דמשכיר דלא אגיר לשוכר (אלא ליכנס בו לבית אבל להשתמש בו לא) דאי אגירה לי' כדידי' דמי מידי דהוי אשוכר את מקומו עכ"ל. וכ' ה"ה ודעת רש"י כראב"ד. וע' תוס' ב"ב דף נ"א ע"ב שכתבו דלדעת ר"ת לא מקרי חצרה לענין זכיי' אלא כשמוכרת ונותנת וקיים ואין תלוי באכילות פירו' למקרי חצרה ולדעת ר"י תלוי זכייה בפירות. ועיין בכלל קנין פירות אות ה' עיין לח"מ פ"ז הל' א' ממכירה מה שתי' על הרמב"ם. וש"ע ח"מ סימן ר"ס ס"ד כתב ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם (דהוי כשנים השותפין בחצר) אבל אם קנה אחד מהם בו מציאה אין לחברו זכות בה. כ' הש"ך בשם ראב"ן פרק אלו מציאו' אחד שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציא' והי' שמעון יושב שם והי' סבור המוצא שהיא ראובן