כסף נבחר חלק ב רי

דהאי ידו מתפרשת רשותו מ"מ מדאפקי' בלשון יד בעינא דומי' דיד עכ"ל:

[ו.] ב"מ דף כ' מתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. גמ'] מפני שיכול לומר של אמוריים הן. אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי. דשתיך טפי (העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו). כתבו תוס' וא"ת ולקני ליה חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל. וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בשולחנו' הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לחנוני וכו' ולפי שהמעו' דבר קטן ואין סופו הוי למצא וכן לקמן דף כ"ז דקאמר לא שנו אלא בלוקח מתגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם התגר כשהי' ברשותו עכ"ל. (וכ"כ הרא"ש) וכ' עוד מה שנשאר טמון מן האמוריי' לא הי' לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל הי' מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקני לי' חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאלו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסור' אתי לידי' הלכך חצרו נמי בכי הא גוונא לא קני לי'. וכיון דהראשון לא קנה ה"ה בנו ובן בנו לא קנא' עכ"ל. ועיין במהרש"ל בחדושיו דכתב דמתו' ד"ה דשתיך מוכח דלא ס"ל דשייך גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסור בא לידו אלא גבי אדם אבל בחצר כל זמן שמתיאשי' הבעלים קונה בעל החצר אף שבשעת נפילה לא הוי יאוש ומש"ה מביאין ראיו' מחנו' ולאפוקי מדע' נ"י ורא"ש עכ"ל. ומהרש"א השיג עליו. וגם הש"ך בח"מ סי' רס"ח כ' דלא מוכח מתוס' מידי וכו' אלא קי"ל דכל היכ' דבאיסור אתי לידיה לא קני לעולם כמו ידו אף לאחר יאוש ע"ש. (ומחנה אפרים קנין חצר סי' ה' כ' דבחצר לא שייך לומר באיסור' אתי לידיה ולא אמרו הכי אלא כשבא לידו דוק' והטעם דמשעה שבא לידו נתחייב בהשבה והוי שומר דבעלים ונמצא דברשותן קיימא וידו כיד בעלים משא"כ בחצר דעדיין לא נתחייב בהשבה כיון דלא ידע בה הלכך כל שנתיאשו הבעלים אח"כ שפיר קנה לו חצרו עכ"ל). והג"א כ' בשם ראבי"ה חצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחרי כן אבל כאן שהית' בו מקודם ולא נתכוין לו המוכר למכור ולא הקונה לקנות לא קנה עכ"ל. וכ"כ באסס"ז בשם תוס' דלא אמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא היכא שהחצר הי' שלו קודם לכן שבאתה המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני לי' חצרו ומהאי טעמ' ניחא הא דבעי במסכת' קדושין אי בעינן צבורין בשדהו אי לא ומאי בעי לקני לי' חצר אלא ש"מ דלא קני לי' חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באים לחצר עכ"ל וגם הש"ך בח"מ סי' ר"ב כ' סברא זאת דאין חצרו קונ' אלא היכא דהו' חצרו קודם שבא הדבר לחצר אבל כשחצרו ומתנתו באים כאחד לא ע"ש [וצ"ע הא אמרי' בכ"מ גיטה וחצרה באין כאחד וגם אם נתן גט לחצרו ואח"כ כתב לה שטר על החצר מגורשת כדאית' בגיטין א"כ לא היתה חצרה קודם שבא הגט לחצר. וגם ממעשה דר"ג וזקנים אי אמרי' דמתורת חצר קנו הא המטלטלים היו בתוכו קודם שנעשה חצרו של זקנים. אמנם על הג"א לא קשה דהו' סובר אם דעת המוכר למכור קנה אע"ג דבאו לתוכן קודם לכן ופליג בזה אאספ"ז אבל לאספ"ז וש"ך צ"ע]. וכתב עוד הג"א מעשה באחד שקנה בדיל מתגר אינו ישראל בחזקת בדיל ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כסף מבפנים אך בחוץ הי' מחופה בבדיל ופטרו הר' אליעזר ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן האינו ישראל כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף והודה לו ר"ת עכ"ל. ונמוקי יוסף כ' הא דלא קני חנות לחנוני מטעם חצר משום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קני וכיון דקודם יאוש באת לחצרו שוב אינו קונה ואפי' לרבא דאמר קנה הכא מיירי בחצר שאינה משתמרת כיון דבני אדם נכנסין ויוצאין אע"פ שהחנוני עומד בצדה כיון שאבדה שאין מכיר בה כחצר שאינה משתמרת דמי עכ"ל:

[ז.] ב"מ דף ק"א ע"ב מתני' המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת וכו' ובכל דבר שמעשה אומן וכו' הזבל של בעה"ב ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד. [גמ'] במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר לי' לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב אלא בחצר דלא אגירי לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכ' בחצר דמשכיר (שלא השכיר את החצר) ותורי דאתו מעלמא קמו בה. מסייע לי' לר' יוסי בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתבי' אם אמר כל מציאה שיבואו לתוכו היום תקני לי חצרי לא אמר כלום ואם אית' להא דר' יוסי בר חנינא דחצרו קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום. הב"ע בחצר שאינה משתמרת. אימא סיפ' לא יצא שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי באינה משתמרת כי יצא לו מאי הוי. כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מבדל בדילי אינשי מיני' (והא דבעי אמר משום דלא הוי חצר המשתמרת ממש הרא"ש) והוי לה כחצר המשתמרת מיתיבי' יוני שובך ויוני עליה חייב בשלוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום ואם אית' לדר"י ב"ח קרי כאן כי יקרא פרט למזומן [כיון דהביצים שלו הוי לי' הקן מזומן דקן הוא הביצים] אמר רבא ביצה ביציאת רובה אחייבי' בשלוח ומקני לא קני עד דנפלה לחצרו וכי קתני חייבות בשלוח מקמי דתפול לחצרו וכו' והשת' דאמר רב יהוד' אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנא' שלח תשלח את האם והדר והבנים תקח לך אפי' תימ' דנפלה לחצרו כל היכ' דאיהו מצי זכי חצרו זכי' לי' וכל היכ' דאיהו לא מצי זכי (דהא אסור לזכות) חצרו נמי לא זכי' לי' (פי' ואפילו מדעתו וברצונו ובגנבה בלחוד הוא דרבי רחמנ' שיתחייב כפל ע"י חצרו מדכתיב אם המצא תמצא. ויש שפירשו דהכא לא זכי' לי' שלא מדעתי' קאמרי' והראשון יותר נכון. אספ"ז בשם הריטב"א). עיין רשב"ם ב"ב דף ע"ו ע"ב דהא דאמרי' דאם שוכר את מקומו נמי קנה דרשותו של אדם קונה לו כדנפק' לן מואם המצא תמצא:

[ח] ב"מ דף קי"ח מתני' מי שהי' כותלו סמוך לגנת חברו ונפל ואמר לו פנה אבניך ואמר לו הגיעוך אין שומעין לו (אם אין זה רוצה אין קונה לו דבר הפקר או מתנה) משקבל עליו אומר לו הילך יציאותך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. גמ' מדקתני הילך יציאותך מכלל דפנינהו עסקינן טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא. ואמאי תקני לי' שדהו דאמר ריב"ח וכו' ה"מ היכ' דקא מכוין לאקנוי לי' אבל הכא אשתמוטי הא דקא משתמיט לי' (דעתי' לדחוי הלכך לא קנה עד דמפני באפי. כ"כ הרא"ש):

[ט.] בב"ק דף מ"ט ע"ב בעי מיני' רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר (ששעבד לו ישראל אח' קרקעותיו) מהו (לקנות את הנייר) מאן דמחזיק בשטר' אדעת' דארע' הוא דמחזיק ובארע' הא לא אחזק שטרא נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטר' או דלמא דעתי' נמי אשטר' א"ל עני מורי ענני אדוני) וכי לצור על פי צלוחותי' הוא צריך [דלהוי דעתיה אשטר' מעיקרא] (ויש גורסין ולאו דעתיה אארע') א"ל לצור ולצור. כתבו תוס' בבתר' דף נ"ד ד"ה אדעתיה ואין להקשות אע"ג דאין דעתי' אשטר' אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד אתרבי. דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל. וע' במחנה אפרים סי' מ"ט קנין משיכה שכתב דתוס' לשיטתן דחצר משום יד אך לדעת הרי"ף דחצר משום שליחות קונה לו שלא מדעתו וזכין לאדם שלא בפניו. עיין ירושלמי פ"ד