כסף נבחר חלק ב רז

לסברת רבינו הלזה וכו' אך לרא"ם דאית ליה דסתם אכילה בכ"ש אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ואוקמיה אכזית לעונשין. בנשבע שלא יאכל אמאי לא יענש אף בפחו' מכשיעור כיון דמשמעות אכילה היא בכ"ש וזה נשבע שלא יאכל א"כ הרי בפירוש אסר עצמו אפי' בכ"ש ובמפרש קי"ל דלוקה. ובדעת הרא"ם מה הפרש בין מפרש לנשבע שלא יאכל וצ"ע. ועוד כ' משל"מ דטעמא דרבנן דפליגי אר"ע באוכל כ"ש [כלומר אם נשבע סתם שלא יאכל ואכל כ"ש דרבנן סברי דפטור כמו בכל האיסורין ור"ע סבר דחייב. כדאיתא במתני' דשבועות] דרבנן סברי דאמדינן דעת הנשבע שלא אסר על עצמו אלא כשיעור איסור תורה ולא יותר. ור"ע סבר דבלשון בני אדם אכילה היא בכ"ש. וא"ת בקונמו' נמי נימא דמסתמא לא אסר עצמו כ"א כשיעו' תורה [ובשבועו' אמרינן דבקונמת מודו רבנן דחייב בכ"ש] לא קשיא כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל והוי כמפרש. ומכאן נמי סתירה לרא"ם. דא"כ מאי טעמייהו דרבנן עכ"ל. וע' עוד שם שהאריך בזה. ועוד כתב מש"ל על הא דכ' בי"ד סי' רל"ח אם אמר שבוע' שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ"ש וכו' אין דין זה מוסכם דאליבי' דרבינו שכתב בפ"ה מהלכות אל דשבועה חלה על ח"ש משום דאינו מושבע מהר סיני שפיר. אבל לרשב"א בתשו' סי' תרי"ו דאין שבוע' חלה על ח"ש והכריח הדבר מסוגיא דיומא וכן הוא דעת תוס' א"כ לדידהו לא יתכן לומר דהאומר לא אוכלנה דאסור בכ"ש מדין ח"ש דהא בשבועו' דף כ"ז אמרינן דאם אמר שלא אוכלנ' והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא וכל הפוסקים הביאו דין זה. ואם איתא דהאומר שלא אוכלנה אסור בכ"ש מדין ח"ש כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חייל שבועה שנייה לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח"ש עכ"ל ע"ש שהאריך. [ולי נראה דודאי השבועה מהר סיני לא היה אלא על המצות המפורשות בתורה לפי זה תליא בהא. אם אמרינן דסתם אכילה בכזית וכל אתי לרבות ח"ש שפיר אינו מושבע על ח"ש מהר סיני. אבל אי אמרינן דסתם אכיל' בכ"ש ואתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ולענין איסור כדקאי קאי בודאי מושבע מהר סיני על ח"ש. ודע דהא דכתבו תוס' בשאוכל נבלה פחות מכשיעור אין שבוע' חלה עליו היינו לענין קרבן דלקרבן צריך לאו והן דומיא דדבר הרשות א"כ בשלא אוכל וכו' נמי אינו חייב קרבן כיון דליתא בהן. אבל לענין מלקות שפיר חל בכל גונא כיון דלדעת התוס' אינו מושבע על ח"ש. וכן מבואר ברש"י שבועות דף כ"ד דלא נאמר כלל זה דבעי לאו והן אלא לענין קרבן]. וש"ע י"ד סי' רל"ח כתב כרמב"ם דחל על ח"ש. והא דפסק בסי' רל"ט בנשבע על מצוה דרבנן אם הוא לבטל מצוה כגון שלא להדליק נ"ח חלה שבועה. אבל אם נשבע לעבור על ל"ת אפי' מדרבנן לא חלה שבועה תירץ הש"ך בשם מהר"ל ב"ח דדבר דרבנן חמור טפי מח"ש שאסור מה"ת דכשהוא אסור מהתורה מריבוי דכל דוקא וליכא לאו וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה משא"כ כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור עכ"ל. ועיין במש"ל פ"ג משגגות שנסתפק אם אכל ח"ש ביה"כ ואח"כ אכל מאותה חתיכה חלב ח"ש במוצאי י"הכ מהו שיצטרפו. דיה"כ במקום אשם תלוי קאי והו"ל כאלו היתה לו ידיעת ספק בנתים. אמנם בסוגיא דכריתות מוכח דאין י"הכ מכפר על פלגא דשיעורא (והיינו לחד תירוצא) וצ"ע:

[יא] כתב הרמב"ם פ"ט הל' יו"ד ממלכים וכן חייב (בן נח] על אבר מן החי ובשר מן החי בכ"ש שלא נתנו השיעורין אלא לישראל בלבד. וכתב פרי מגדים י"ד סי' ס"ב אמנם מתוס' חולין (דף ל"ג) ד"ה אחד יראה דלב"נ בעינן כזית וטעם פלוגתתן י"ל דתלוי אי לא יאכל בכ"ש והלכתא אפקיה למלקות בכזית א"כ בן נח אסור. או לא יאכל בכזית והלכה רבי' לח"ש לאיסור א"כ ב"נ מותר:

[יב.] כתב הרמב"ם בפ"א מגנבה אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. כתב ה"ה מפורש פ' ד' מיתות ודין פחות משוה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין עכ"ל. ובפ"א מגזל' כתב הרמב"ם ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. כתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא דד' מיתות מיהו כתבו קצת מן המפרשים דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצות בו שניו דליכא אינש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות עכ"ל. כתב לח"מ נראה שרבינו הוציא דין זה ממה שאמר סנהדרין (דף נ"ז) תניא על הגזל (כך היא מצות בני נח) גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן כותי בכותי וכותי בישראל אסור וכו' כיוצא בו בגזל מאי היא (שאינן ממש גזל אלא דומין להם) אמר רב חמא בר יעקב לא נצרכה אלא לפועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא אלא אמר רב פפא לא נצרכא אלא לפחות משוה פרוט'. אי הכי כותי בישראל אסור הא בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צער בשעתי' מי לית ליה [ה"ה ישראל מישראל אסור אע"ג דממונא ליכא צערא מיהו איכא. כ"כ אספ"ז ב"ק דף ק"ה] (הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל לי' והישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזל והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בכותי דלא בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוט' מכלל פרוט' ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי). כותי בכותי כיוצא בהן (בתמי') כיון דלאו בני מחילה גזל מעליא הוא. אלא אמר רב אחא ברי' דרב איקא לא נצרכ' אלא לכובש שכר שכיר. ע"כ הסוגיא. וקשה דא"כ מה הקשו בדף נ"ט גבי מי איכא מידי דלישראל שרי והרי פחות מש"פ ותירצו דלאו בני מחילה נינהו. והשתא מאי הקשו הא בישראל נמי איכא איסורא בפחות מש"פ וכו' וי"ל בדוחק דמ"מ פריך שפיר כיון דיש חילוק בין פרוטה לפחות מש"פ בישראל ובכותי לא א"כ הרי חמיר כותי מישראל. ובהלכ' ו' כתב הרמב"ם הגוזל פחות מש"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבת גזלה. גזל ג' אגודות שוות שלשה פרוטות והוזלו והרי שלשתן שוות ב' פרוטות והחזיר לו שתים חייב להחזיר השלישי' הואיל ובתחלה היתה שוה פרוטה גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזיל' אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן. כתב ה"ה זו היא בעא דאפשטא ב"ק דף ק"ה ופי' שלא קיים מצות השבה ואע"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות השבה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזלה פרוטה עכ"ל. ע' כ"מ מה שהקש' בזה. וטור הי' לו גירסא אחרת ברמב"ם:

[יג.] בספר פרי מגדים לי"ד סימן ס"ה נסתפק אם ח"ש אסור בגיד הנשה (ודאי באבר מן החי אסור ח"ש כמ"ש הטור סי' ס"ב ואף דאם חלקו לכזית אבר בחוץ פטור א"כ לא שייך חזי לאצטרופי מ"מ האי משהו בשר שעליו חזי לאצטרופי עם שאר בשר מן החי דאסור משום ובשר בשדה טרפ' כמו שאר איסורים אלא באבר חדוש הוא מטעם דמצטרף גידין ועצמות לכך חלקו מבחוץ פטור כ"כ פרי מגדים לעיל סי' ס"ב) ומה שהבאני לספק זה הוא הא דאמרי' חזי לאצטרופי אי הפירוש הואיל אי יאכל מעט מעט עד כזית בכדי אכילת פרס יבא לידי מלקות מש"ה אסרה תורה או הפירוש חזי לאצטרופי הוא דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם ח"ש אחר. והנה בגיד קי"ל עץ הוא והתורה אסרתו. ובאבר מן החי אמרינן חלקו מבחוץ פטור ופירש"י חלקו לכזית ואכל בכא"פ משום דאין לך בו אלא חדושו ואם אאבר מן החי הוי חדוש כ"ש ג"ה דעץ