כסף נבחר חלק ב רה

והתרומ' חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים. כ' הר"ש ירושלמי מפרש מתני' מסייע לר"י דאסורה לזרים פתר לה בפחו' מכשיעור עכ"ל. ובשבת דף צ"א אי' בעא מיני' רבא מר' נחמן זרק כזי' תרומה לבית טמא מהו כגון דאיכ' פחו' מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומא' מחייב נמי לענין שבת או דלמא כל לענין שבת כגרוגר' בעינן וכו' ולא אפשט' כתבו תוס' ד"ה כגון ודוקא נקט כזי' תרומ' דאיכ' איסור לאוכלה בטומאה אבל פחו' מכזי' וכן כזי' חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומא' לא שייך לומר מגו דמצטרף לענין טומא' מצטרף לענין שבת וא"ת מ"ש כזי' תרומה מחצי זית דהא תרומ' טמאה ליכא אלא עשה ואינו לוקה וחצי זית נמי הא קי"ל כר"י דאסור מה"ת וי"ל מ"מ כזי' חמור טפי שהרי זית הוא שיעור ללקו' בכל מקום עכ"ל:

[ד.] כ' רשב"א בתשובה סי' תל"ט הטעם דאין לוקין על ח"ש משום דעיקר קרא אכיל' כתיב' בי' לא תאכלו כל נבלה כל חלב וכל דם לא תאכלו ואין אכילה פחו' מכזי' ומ"מ מכיון דכ' כל ולא כ' נבלה לא תאכלו וכו' אשמעי' קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו ואחר שריבה הכתוב מיעט מאי ריבה לאיסור ומאי מיעט מלקו' ויש לנו כיוצא בו בטעמו ולא ממשו עכ"ל:

[ה.] מכו' דף י"ג מתני' כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר' שמעון אומר כל שהוא וחכ"א כזי' וכו'. [גמ'[ אמר רב ביבי אמר ריש לקיש מחלוק' בחטה (שהיא כברייתא) אבל בקמח ד"ה כזי' ור' ירמי' אמר ר"ל כמחלוקו' בזו כך מחלוקו' בזו תני' כוותי' דר' ירמי' ר"ש אומר כ"ש למכו' לא אמרו כזי' אלא לענין קרבן (על שגגת כרת והלכה למשה מסיני הוא). כ' הריטב"א מכו' דף י"ז הא דאמר ר"ש כ"ש למכו' פירשו בה דגמרא גמיר לה. רבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקו' כיון דאכל במזיד אחשבי' לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזי' לחשיבו' עכ"ל. כתבו תוס' בשבועו' דף כ"א ע"ב ודוקא בשאר איסור בעינן כזי' לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הו' אלא בכזית אבל בשבועו' בטוי דאין בו כרת אלא לאו כי היכי דלוקין אכ"ש מביא קרבן אכ"ש עכ"ל. ובנזיר דף ד' גבי לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז ור"ש ל"ל צירוף דתני' כ"ש למלקו' כתבו תוס' הכא לא שייך צירוף לקרבן שקרבן נזיר אינו בא על ששתה יין אלא מלקו' והקרבן בא על השלמת נזרו עכ"ל:

[ו.] ע"א דף ס"ז ע"ב כתבו תוס' עוד יש להביא ראי' דמוד' ר"ש דקדרה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא דאי לא פגמה כלל לר' שמעון גיעולים דכ' רחמנ' ל"ל פשיט' כיון דהוי לשבח וכו' וכי תימא דאצטריך לטעם כעיקר א"כ תקשי לר"ש משרת למה לי דלהיתר מצטרף לאיסור לא צריך דהא ס"ל לר"ש כ"ש למכו' וה"ר יקר מקיצו דחה זה דאיכ' למימר דאכתי אצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר כ"ש למכו' הא פי' ר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובו' כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך דערלה וכלאי כרם אין מצטרפין וכן צריך לומר ע"כ דאם לא כן לא תמצא היתר בטל באיסור כל לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר אצטריך משרת להמ"ל כגון בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין וכו' ולעולם טעם כעיקר לר"ש מגיעולי עכ"ל ומורי ה"ר פרץ אומר דדחוי ה"ר יקר אינו כלום דלא אצטריך לר"ש משרת להמ"ל משום דבלאו צירוף נמי כ"ש אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגעולי כותים א"כ חשיב הטעם הנבלע כאלו הי' בעין וא"כ כיון שאלו הי' מן האיסור בעין הי' מחייב בכ"ש לר"ש ה"נ כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר תדע דהא כיון דאמר ר"ש כ"ש למכו' א"כ כך לי כ"ש לר"ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עלי' אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כ"ש מן ההיתר הבלוע וכו' וא"כ ה"ה כ"ש לר"ש דכשאכלו בתערוב' טעם מחייב כאלו אכלו בעין וכו' ומה שדחה ה"ר יקר ממה שפי' ר"ת לקמן לא קשי' מידי דר"ת לא דיבר רק בתערובו' שיש לו להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי או בדבר לח היכ' דליכ' טעמא דכל מקום דשייך ביטול לא אמר ר"ש כ"ש למכות דהא לא עדיף כ"ש לר"ש מכזית לרבנן וכי היכי דכזית לרבנן מתבטל ה"ה לר"ש כ"ש אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכ' טעם כיון דטעם כעיקר ולא בטיל א"כ ה"נ מחייב בכ"ש לר"ש כשהוא בתערובו' כיון שיש בו טעם כאלו היה בעין עכ"ל. ובתוס' נזיר דף ל"ח ד"ה דלית לי' צירוף כתבו וא"ת לר"ש משרת ל"ל וכו' ותירץ נ"ע דשפיר אצטריך לצירוף דהא דקאמר כ"ש היינו כשהוא בעיני' אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר וכי האי גוונא אמר אביי במנחו' אבריית' אין לי וכו' דבתר דמרבינן מקר' מקצתו דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו עכ"ל [לפי דעתי הכי פירושו דודאי אי לא כ' משרת ה"א דיש חילוק בין אם חצי זית בעינא או ע"י תערובו' אבל עתה דכ' רחמנ' משרת להורו' דליכ' חילוק בודאי אף ע"י תערובו' אסור דלאביי ע"כ צ"ל כך כמ"ש תוס' בפסחים דף מ"ג ע"ב ומדוקדק בזה הא דכתב לא ס"ד למיסר דמשמע אבל לפי האמת אסור והא דנקט לשון צירוף כיון דא"צ שיעור לר"ש י"ל הואיל דמעורב בהיתר כ' לשון צירוף דרואין כאלו הוא מצורף לבדו בלא היתר וכה"ג כ' רש"י בפסחים דף מ"ד ע"ב ע"ש וזהו ג"כ דעת הר"ר יקר ומיושב בזה קושית שער המלך פ"א הלכה וי"ו מחמץ שהקש' על הר"ר יקר מסוגי' דשבועו' איך מוכיח התם דר"ע ל"ל כ"ש למכו' מדבעי צירוף (כמו שאכתוב לקמן) הא לסבר' הר"ר יקר מוד' ר"ש בתערובו' והניחו בצ"ע. ולפי דברי התוס' הללו אתי שפיר]:

[ז.] שבועו' דף כ"א מתני' שבוע' שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דברי ר' עקיבא אמרו לו היכ' מצינו באוכל כ"ש שהוא חייב שזה חייב וכו'. גמ'] אבעי' להו ר"ע בכל התור' כר"ש ס"ל דמחייב במשהו ובדין הוא דבעי אפלוגי בעלמ' [בשאר איסורין ולמלקו'] והא דקא מפלגי הכא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכ' למימר הואיל ומפרש חייב (אם פירש שבוע' שלא אוכל כ"ש ואכל כ"ש חייב הרי החליף שבועתו) סתם נמי חייב (שי"ל שהנשבע אין דעתו על אכיל' של תור' אלא אחר לשון בני אדם ובכ"ש נתכוין לאסור את עצמו) קמ"ל דפטרי (דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכיל') או דלמ' בעלמ' כרבנן ס"ל והכא היינו טעמ' הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמ' כר"ש ס"ל ל"ל לצרף (תימ' דלמ' שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן פסחים דף מ"ג ממשרת וכל משרת וי"ל דאי ס"ל כר"ש הוי מוקי לי' לקרא למלת' אחרית'. תוס') ועוד תנן שבוע' שלא אוכל ואכל נבלו' חייב והוינן בה אמאי חייב ואמר ר"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש ח"ש ואליב' דרבנן אי בסתם ואליב' דר"ע ואי ס"ד בעלמ' כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד אלא לאו ש"מ בעלמ' כרבנן ס"ל. כתבו תוס' ד"ה כר"ש ר' יוחנן דאית לי' דח"ש אסור מה"ת אתי שפיר כרבנן דבח"ש ליכ' מלקו' אלא איסור בעלמ' ובחולין דף צ"ט מוכח בהדי' דכרבנן ס"ל ובפסחים דף מ"ג קאמר ר' יוחנן דבכל התור' אין המ"ל חוץ מאיסור נזיר ואי כ"ש למכו' ל"ל צירוף עכ"ל:

[ח.] שבועו' דף כ"ג ע"ב מוקי ר' יוחנן מתניתן דשבוע' שלא אוכל ואכל נבלו' וכו' בכולל ור"ל מוקי לה בח"ש. ואמרי' בשלמ' ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה מתני' כד"ה וכו' כתבו תו' וא"ת לימא דהיינו טעמ' דלא מוקי מתני' בח"ש משום דס"ל ח"ש אסור מה"ת וי"ל כיון דליכ' אלא איסור בעלמ' לאו מושבע ועומד חשיב לי (וכ"כ תוס' לעיל דף כ"ב ע"ב) אע"ג דאין