כסף נבחר חלק ב קצט

עיקר כתוב' והם התקינו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן שחזק' אין אדם טורח בסעוד' וכו' והיפך שמחתו לאבל הורו כל הגאונים שזה אינו אלא להפסיד' עיקר כתוב' אבל תוספות יש לה. כ' ה"ה הטעם שתוספת מרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חיובים שאין המחייב נאמן בהפקעתו עכ"ל. וכ"מ כ' ורא"ש חולק דאדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ"ל:

אי הוי חזקה בתרי או בתלת זמני [יז.] בפ' כ"א הל' ל"א מא"ב כ' הרמב"ם אשה שנשאת לב' אנשים ומתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדש' יכנוס. כ' ה"ה דלרב אשי דמזל גורם אסור בכל ענין אפי' נפל מדיקלא ומת ולכך סתם רבינו ומ"ש לא תצא הטעם שאין להוסיף על גזרת של דבריהם אלא מה שאמרו בפירוש ומשמע לא תנשא לכתחל' ולא מצינו שהזכירו קטלני' בשום מקום עם אותן שכופין להוציא עכ"ל. כ' כ"מ כ' רשב"א על דברי רבינו חזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי לו מקום שסמך עליו אולי סמך על מה שאמרו לא תנשא או שסמך על דאביי שאע"פ שהי' סבור דבמילה פליגי אבל לא בנשואין וע"כ נשא מ"מ הא שמע רב יוסף ורבה פסקו הלכה בנשואין כרבי ואפ"ה לא גירש וכו'. וריב"ש כ' שדעת רבינו נכון ורבינו עצמו כ' בתשו' קטלנית אין לו איסור אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפסד והתמהון שיש ברוב השעות שינזקו בהן הגופו' החלשים ואין חילוק בין זר לאוכל מכישא דאסר גינתא ואע"פ שיש חכמים שסוברין שלא שנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגר והיו מערימין ומקדשין בפני ב' עדים ואח"כ כותבין לה ב"ד כתוב' ואח"כ מכניסין אות' לחופה וכו' כן היו עושין ב"ד של רבינו יצחק בעל הלכות וב"ד של רבינו יוסף תלמידו וכו' הבאין אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר. וכ' עוד וזה כולו בנשואין דעלמא אבל ביבמה שנפל' ליבם הלכה למעש' בכמה נשים שקידשו אותן לכתחל' ונתיבמו ולא נרא' מעולם מי שחולק על זה עכ"ל. ורא"ש בפרק נערה כתב שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא וש"ע אה"ע סי' ט' כתב כרמב"ם. כתב רמ"א שם די"א ה"ה נתגרש' שני פעמים אין לישא אות' (רש"י בפ"ב דיבמות) ותוס' חולקין וכן עיקר. וכ' ב"ש בשם תה"ד וכן אם הוא זקן לאו קטלנית היא ומסיים שם כל שמתו בעליה כולם במיתה אחת אף הרמב"ם מודה עיין בד"מ כ' המחבר איש שמתו ב' נשיו אינו מונע עצמו מלישא. בפ"א הל' י"ח ממילה כ' הרמב"ם האש' שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כוחו וכן מלה השני ומת מחמת מילה בין מבעל' הראשון בין מבעל' השני ה"ז לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. כ' כ"מ ממה שאמרו בגמרא מלה בנה הראשון ולא אמרו מל בלשון זכר למד רבינו דבין מבעל' ראשון וכו' לא תמול עכ"ל ובש"ע י"ד סי' רס"ג הביא פלוגתא אם מתו שני בניו בין מאש' אחת וכו' אם חוששין (עיין ב"ש אה"ע סי' ט' הטעם משום חלישות כח ומש"ה ס"ל דתלינן נמי באב עכ"ל). בש"ע י"ד סי' ק' ס"ד כתב ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים הירקות אסורין. כתב הט"ז ומו"ח ז"ל כתב דיש להחמיר בשנים כיון דלרבי הוי חזק' בב' זימני ולא נרא' דהא כ' הרא"ש בנשואין ומיל' קי"ל כרבי משום ספק נפשות משמע דבשאר דוכתי קי"ל כרשב"ג וכ"כ ב"י סי' פ"ד בשם הר"ן דבפעם אחת או שתים מותר התבשיל עכ"ל. (וק' אדדייק לי' מרא"ש שמותר לידק מרשב"א ונמוקי שאסור שכ' דוסתות דרבנן ע"כ הוא לקולא משמע דבאיסור דאורייתא אסור בב' זימנא ואין לומר דס"ל לט"ז דאף הכא דודאי יש שם ס' נגד התולעים והוי מדרבנן ולא בטל משום בריה א"כ לא הו"ל למימר אלא מטעם שהוא ספק דרבנן ולקולא) ע' תשו' רשב"א סקי"ג:

[יח] בש"ע י"ד סי' קפ"ה גבי הוחזק' נדה בשכנותיה וכו' כ' הט"ז אם גלתה קודם שהוחזק' עצמה לטמא' האמתלא למה היא מחזקת עצמה ובאמת אינה נדה מהני וכן כל חזקה שסתרה אות' תחלה לא מהני האי חזק' עכ"ל:

[יט] בפ"ב הל' י"ד מאישות כ' שער המלך מדברי רש"י בקדושין (דף ע"ט) שכ' ודילמא השתא היא דבגר' נרא' דס"ל דבתוך ששה ספק הוא וחיישינן לקדושי שניהם מדכתב ודילמא כדבריו מוכח ממאי דפריך שם בהא נימא רב ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' נימא השתא הוא דבגרה ודאי אמנם מדברי תוס' ד"ה ושמואל משמע דבתוך ששה אמרי' ודאי השתא הוא דבגרה וכן מבואר בתוס' רי"ד שכ' ואלו הי' המעש' בתוך ששה הוי דמי לבתול' שלא ראתה דם מימיה שכשהוא רוא' דם אמרינן דיה שעתא ולא מספקינן למפרע בשום טומא'. וטור סי' ל"ז ס"ל כרש"י שכ' קידשה אביה דרך וכו' והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנין הוי ספק וצריכ' גט משניהם נרא' שטעמו אע"ג דחזק' דאוריית' היינו היכא דלא אתרע אבל הכא כיון דאתרע חזקת נערות דהרי בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזק' אלא הוי ספק ומתוס' ריש נדה ד"ה ואיכא ריעותא וגם בד"ה תרתי לריעותא וגם התוס' כתובו' (דף ט') ד"ה ל"צ מוכח היכא דאתרע חזקה אזלינן בתרה אמנם מתוס' יבמו' (דף ס"ח) ד"ה רישא בפסולי מוכח היכא דאתרע לא אזלינן בתרה ומהרי"ט ח"א סי' מ"ח הקש' על תוס' הא מוכח בריש נדה דאפילו אתרע אזלינן בתרה דהא משני על מקוה התם תרתי לריעותא משמע דאי לאו טעמא העמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקתו אע"ג דחסר לפנינו וכו' נראה דמ"ש תוס' ביבמות דכל שאתרע לא אזלינן בתרה היינו לומר דספק הוי מש"ה קתני מתני' דפסולין משום דספק הוי אם הי' גדול והלכך הוצרכו גבי מקוה תרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי. וגם מה שהקשה מתוספתא דטהרו' דמודו חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב שהוא טהור אע"ג דהרי מת בפנינו (והיא הראי' שהביאו תו' ריש נדה) אומר אני שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרו רבנן היינו ברה"ר שספק שם טהור כדמסיים שם אלא שקש' לדע' רש"י ותוס' דיבמו' מהא דאמרי' בנדה דאתתא כיון דמגופא חזי' פרש"י מועדת ועלולה לכך לא אמרי' אוקמה משמע אי לאו האי טעמא אע"ג דהשתא ודאי טמאה ואתרע חזקת' הוי מוקמינן לה אחזקת טהרה. ומחנ' אפרים תירץ דהתם ה"ט נהי דאשה אתרע' טהרות מי אתרעי כמו שמחלק בחולין גבי סכין. ול"נ דשאני מעל"ע שבנדה דאינו אלא מדרבנן והיינו משום דלא ילפינן מסוט' לטמא למפרע כמ"ש תוס' שם. והלכך אע"ג דאתרע חזק' הוי אזלינן בתרה אי לאו דמגופה קחזיא. ומדברי הר"ן פ"ק דחולין שכ' וז"ל אלמא בהמ' בחייה בחזקת שאינ' טריפ' הוא הלכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא היא דאתרע וכו' משמע דס"ל דאפי' אתרע חזק' אזלינן בתרה אמנם ק' דברי הר"ן אהדדי שכ' אמתני' בפ' מי שאחזו אם לא באתי מכאן עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי וכו' כתבו לאחר יב"ח ונתנו לאחר יב"ח ומת אם הגט קודם למיתה ה"ז גט ואם אין ידוע זו הוא שאמר' מגורש' ואינה מגורשת. וכ' בר"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי ונימא דלאחר יב"ח מת כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקא לן אימא בתוך יב"ח וכו' משמע כיון דאתרע חזק' לא אזלינן בתרה. ואפשר לומר דהכא איכא חזקת איסור לעלמא דמיירי לענין חולצת ולא מתייבמת. ועוד קשה דהא הר"ן בקדושין (דף ע"ט) מפרש כפרש"י וגם על הטור שפסק גבי גבינות בסי' פ"א כר"ן ובאה"ע ספק גבי בוגרת כרש"י