כסף נבחר חלק ב קצה

שיחמר שהוא מוסגר דהא גבי נגע אדם כתב והסגיר הכהן את הנגע והתם פירוש הסגר שיאמר הכהן שהוא מוסגר וה"נ פירוש הקר' דויצ' הכהן וכו' שיצא מן הבית ואח"כ יאמר שהוא מוסגר ע"ש שהאריך):

[ג.] פ"ב מטומאת צרעת הלכ' ט' כתכ הרמב"ם ספק שער לבן קדם ספק הבהרת קדמה ה"ז טמא וירא' לי שטומאתו בספק. עיין בכ"מ שכתב דפסק כת"ק ואע"ג דבפרק הפועלים אמרי' דקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואף על גב דרב"נ אמר טהור י"ל כיון דבשעת יציאת הנשמה אמר הכי הוו בכלל לא בשמים היא ועוד דבפ"ה דנגעים סתם לן תנא הכי עכ"ל וע' תוי"ט פ"ד דנגעים. בפ"ב מטומאת צרעת הלכ' א' כתב מש"ל למה פסקינן גבי מחלוקת דשערות נגעים כמה הוי שיעורן להחמיר דפלוגת' דתנאי פרק בא סי' הא ספק נגעים להקל וכתבו תוס' פ"ב דנזיר משום דהעמד גברא בחזקתו שהי' בחזקת טהור. אם כן הכא גבי פלוגת' ניזל, להקל ואפשר לו' דלא אוקי גבר' אחזקתי' אלא בספק מציאות אך אם בודאי נעש' המעש' ומספק' לן מלת' היכי אגמרי' רחמנ' למשה לא שייך לומר אוקי גבר' אחזקתי' והכי אגמרי' דאטו מפני חזקתו של זה משתנ' הדין מאי דאגמרי' רחמנ' וחילוק זה נכון הוא בעיני ותמהתי על הרב פני משה והרב מהר"א ששון שלא עמדו בחילוק זה עכ"ל. וע' בפ"ב מאישות מ"ש שם מל"מ [ד.] ובפ"ט הלכ' י"ד מנזירות כ' הרמב"ם שני נזירים שנטמ' אחד מהם ואין ידוע מי הוא מביאין קרבן טומא' וקרבן טהרה וכו' וכיצד יולד להם ספק זה בטומא' כגון שהיו ב' נזירים עומדין ברה"י שספק טומא' שם טמא ואחד מבחוץ רוא' אותן ואמר ראיתי א' מכם שנטמ' ואינו יודע מי הוא אבל אם הי' עד זה עמהם בחצר הרי שניהם טהורים כיון שהם ג' הם רבים ורבים ברה"י ספקן טהור כספק טומא' ברה"ר. כתב הראב"ד איני יכול לקבל דבר זה שאם יהיו ג' בחצר אחת לא תהי' שם ספק טומא' טמא וזה אינו מן הגמ' אלא אם יהיו שלשה במעמד אחד ונפלה טומא' ביניהם ולא נודע באיזה מהן נגע כולן טהורין או אפי' ידע אחד שלא נגע בו והספק על השנים שניהם טהורין אבל אם אין שלשתן במעמד אחד אלא האחד מרחוק ואינו זקוק להם כלל ונפל הספק על השנים שניהם טמאים מן הספק דייק' נמי דקתני ואיני יודע איזה מכם. מכם למה לי הוי לי למימר איני יודע איזהו אלא ש"מ שהוא אינו מהם עכ"ל. כ' לח"מ דכוונת הראב"ד דלא מקרי רשות הרבים אלא באפשר שיפול הספק על שלשתן ומה שכ' או אפי' ידע אחד מהן שלא נגע בו וכו' ר"ל שאחד ידע אבל השנים נסתפקו בו וכו' אבל אם באחד אין בו ספק כלל שכולם מודים בו שהוא טהור ולא נפל הספק אלא על השנים אז ודאי הוא ספק ברשות היחיד וטמא עכ"ל. וכ"מ לא פי' כן אלא שהכל תלוי במעמד אחד. וכ"כ מש"ל פט"ו מאבות הטומאות דדעת הר"א דוקא כשהג' במעמד אחד וכו' ונרא' שדעת רש"י כרבינו ומדברי תוס' שם נרא' דס"ל כראב"ד עכ"ל מש"ל:

[ה.] בפ"ב מתרומות כ' הרמב"ם הבודק את החבית והניחה להפריש תרומ' על אחרים וכו' ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ מעת שבדקה עד ג' ימים ודאי יין וכו' מכאן ואילך ספק. כ' כ"מ יש לתמוה דהא בנדה רמי האי בריית' דמקוה אבריית' דחבית ומשני מאן תנא חבית ר"ש אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר"ש ואפשר דמשמע לרבינו כיון דבפרק המוכר פירות אפלגי אמוראי בהאי בריית' ש"מ דהלכת' היא עכ"ל. וכן הקש' הריטב"א בקדושין דף פ' ותירץ כמו כ"מ. אך הקש' למה פסק בפרק י' ממקואות כרבנן דכ' התם וז"ל הטמא שירד לטבול ספק טבל וכו' ואפי' טבל ספק יש בו מ' סאה וכו' ספקו טמא לפי שהטמ' בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצ' חסר בין שהי' מקוה ברה"ר בין שהי' ברה"י כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והי' שלם וכו' אה כן שם פסק כרבנן ואפי' ברה"ר טמאות וכאן פסק כר"ש עכ"ל. ע' במש"ל פרק י' דמקואות מה שתירץ על זה. ושער המלך בפ"ה מתרומות תירץ דס"ל לרבינו דהא דמקש' הש"ס מחבית אמקוה אינו אלא אליב' דרבי יהושע ב"ל (דאמר בפרק המוכר פירות) דכל ג' ימים אחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק דריחא חלא וטעמ' חמרא חלא והלכך פריך שפיר אי משום דגבי מקוה אתרע חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעי' הלכך ריעי טפי כמ"ש הרא"ש ה"נ החמיץ ואתי שהרי אתרע לה לחזקה ודאי ג' ימים כיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' שהתחיל להחמיץ והרי חומץ משא"כ לר' יוחנן דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן אילך ספק ואפי' כל ג' ימים האחרונים דאיכ' למימר דזה ג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי טעמ' חמרא עד עכשיו כמ"ש רשב"ם אם כן לא תקשי מידי אמקוה דשאני התם דודאי חסר ואתי וכיון דאתרע לחזקה בודאי מקמי הכא מש"ה מטמאינן למפרע משא"כ גבי חבית דאיכ' למימר בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ (וריחא חלא וטעמ' חמרא חמר') ועכשיו נגמר חמוצו ואף על גב דאיכ' למימר נמי דזה ימים רבים החמיץ מ"מ כיון דאיכ' למתלי נמי דשמא השת' הוא דנגמר חמוצו מידי ספק לא נפק' משא"כ במקוה דליכ' למימר דהשת' הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טפה אחר טפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים חסר ואתא ולא קשה חבית אמקוה ולא אריכנ' לאוקמי חבית אליבי' דר"ש אלא כרבנן נמי אתיא עכ"ל:

ו [ו.] בפ"א משחיטה כ' הרמב"ם כל השוחט צריך לבדוק בסימנין לא בדק וכו' ה"ז נבלה ואפי' הי' השוחט זריז ומהיר כל בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה. כ' רמ"א בש"ע י"ד סי' ג' כל מקום שאין יכולין לתלות שנעש' לאחר שחיט' וכו' הרי הוא כספק טרפה ואוסרין אותו ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעש' אחר שחיט' דלא יצאתה מחזקתה מחיים. כ' הש"ך וכ"כ בד"מ ומסיים וכן משמע בתוס' בפ' ד' אחין ומהר"ם לובלין בתשו' ס"ו חלק עליו ואמר ואדרבה התוס' שם דחו חילוק זה. ונ"ל דעת רמ"א דהתוס' כתבו כן לרבה דאמר אשה זו בחזקת היתר עומדת אבל אביי ורבא דמסקו דלא מוקמיה אשה זו בחזקתה אם כן התוס' דמדמו דין זה לנשחטה הותרה מוכח דכי היכי דלא מוקמינן אשה בחזקת היתר ה"נ לא אמרינן נשחטה הותרה היכ' דאתילד ריעות' מחיים. ואף על גב דאפשר לו' דלמסקנ' נמי אמרינן אשה זו בחזקת וכו' אלא דלחומרא בעי חליצ' וגם בדברי תוס' דוחק קצת לומר דלא כתבו כן למסקנ' מ"מ כיון דאינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן וגם פשט' דשמעת' משמע דאביי אעיקר' דדינ' פליג אם כן מנ"ל ללמוד היתר וכו' ולענין דינא צ"ע דפשט תוס' דחולין (דף מ"ג ע"ב) משמע כמהר"ם וכ"כ בפסקי תוס' שם ומ"מ יש להחמיר עכ"ל:

[ז.] בפ"ט הלכ' ב' מתרומות כתב הרמב"ם עיר שהקיפוה כרכום וכו' והיוצא לידון בחזקת קיימין אבל עיר שכבשו כרכום נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכו' מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקיל' ליהרג ה"ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו בתרומ'. כתב כ"מ טעמו משום דכרוז יוצא מלפניו כמ"ש תוס' שם אבל אם הניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק שימצא עוד מי שילמוד עליו זכות עכ"ל. ע' פ"ד הל' י"ד מפסולי המוקדשין וע' במש"ל:

[ט.] בפ"א מנער' כתב הרמב"ם איזה מפותה לרצונה אונס שבא עלי' בע"כ כל הנבעלות בשדה ה"ז בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו עדים שברצונה נבעלה וכל