כסף נבחר חלק ב קצ

אסיפ' ל"ל. לא דכ"ע אית לי' דרב המנונא והכא בהא קמפלגי מר סבר כי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה מר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה. (אע"ג דרב המנונא מיירי בפניו מ"מ לענין נשאת ואח"כ באו עדים מהני שלא בפניו. תוס'). ובגיטין דף פ"ט ע"ב אית' שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול מראשון (דנתקדשה לו) ובא אחר וקידשה קדושי תורה (בעדים) מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו והודיעוני ומסיק הש"ס דה"ק דאי מגליא מלתא דקדושי קמא קדושי מעליא לא צריכה גט משני ופליגא דרב הונא דאמר ר"ה א"א שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' ואידך (שמואל דלא בעיא גט משני) כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיזה. כתבו תוס' וא"ת וכי לר"ה הוי דרב המנונא אפילו שלא בפניו הא תנן בכתובו' דאם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני ויש לומר דודאי רב המנונא לא איירי אלא בפניו אבל להחמיר להצריכה גט משני סבר דנאמנת אפי' שלא בפניו והא דא' בכתובות מר סבר אפי' שלא בפניו נמי היינו דנאמנת עם מגו שהי' לה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש דר"ה סובר דמהני מיהת שלא בפניו לאוסרה אקמא והלכת' כשמואל דשלא בפניו לא מתסרי כלל כיון דמעיזה לא מהני אפילו לאוסרה אקמא עכ"ל. עיין תוס' יבמות דף קי"ו ע"ב על הא דאמרו האשה שאמרה מת בעלי תנשא וכו' שכתבן וא"ת ואמאי לא מהימנא מגו שהיתה יכול' לומר גרשתני למ"ד דרב המנונא אפילו שלא בפניו וי"ל דאין זה מגו שאם תאמינה לומר מת היתה אומרת כמה פעמי' בדדמי ולכך אין להאמינה אי לאו משום דחייש לעיגונא. ועי"ל דההוא אמורא דאמר שלא בפניו אינה מעיזה היינו דוקא אמתניתין דהתם שאמרה א"א הייתי וכו' שיש להאמינ' מטעם הפה שאסר ואע"ג דאיכ' איסור דא"א דכיון דשלא בפניו אינה מעיזה אבל בעלמא לא היתה נאמנת עכ"ל. ובכתובות דף כ"ב גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא אמרי' דכי אמר רב המנונא אשה שאמרה גרשתני נאמנת ה"מ היכא דליכ' עדים דקמסייעי לה אבל היכא דאיכ' עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה. ובגיטין דף ס"ד על הא דאמר ר' יוחנן בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אין דבר שבערוה פחות משנים פריך הש"ס ולהימנה לדידה מדרב המנונא וכו' ומשני ה"מ היכא דליכ' דקא מסייע לה אבל היכא דמסייע לה (הכא דאיכ' בעל ושליש דמסייע לה. הרא"ש) מעיזה. כ' הרשב"א מדאקשינן הכא ולימ' חזק' שליח עושה שליחותו ומשני לקול' לא אמרי' והדר אקשיה ולהימנא מדרב המנונ' משמע דנאמנת אף לינשא לכתחל' וקשי' לן איך נתיר ערוה דאוריית' על חזקה זו דאינה מעיזה. ועוד דבכתובו' משמע דרב המנונ' דוק' בעומדת ונשאת איירי ואיכ' מרבוות' דאמרו הכי דרב המנונ' דוק' אם נשאת לא תצא מיהו מקצת רבוותא פסקו אפילו לכתחל' תנשא כדמוכח ביבמו' גבי קטטה בינו לבינה דאלימא חזקה זו דאין אשה וכו' ועוד דאין מקלקלת עצמה וכו' ושלא בפניו נמי חוששין מדאמר ר"ה א"א שפשטה ידה וכו' אבל רש"י כ' דליתא לדר"ה ואף הרי"ף לא הביאו כלל עכ"ל. וכ' הרא"ש בנדרים דהלכתא כרב המנונא ואע"ג דדחי רבא למילתי' לא פליג עליה ואפי' אי פליג עליה הלכת' כרב המנונא מכל הראיות שהבאתי. ועוד נראה לי טעם טוב דהלכת' כרב המנונא דאפי' למשנ' אחרונה היא תובעת שיגרש' בעלה וחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנ' בעלה אבל ודאי חזק' שלא תאמר אשה לבעל' גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיות באיסור א"א כל ימיה וא"ת הא אמרי' בכתובות (דף פ"ט) מתוך שיכול לומר לא גרשתיה יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובת' וי"ל דהוי קטט' ביניהם דאז לא מהימנא (וכן הוא ברא"ש ביבמות דף קי"ו והא דמקשה הש"ס התם גבי קטטה בינו לבינה וכו' ולהימנה מדרב המנונא התם מיירי דלא הוי קטטה מקודם אלא דהש"ס רוצה לומר דמה שאמרה אליו גרשתני הוא מקרי קטטה לענין שאינה נאמנת לומר אח"כ מת בעלי) א"נ כשתובעה כתובת' אינה נאמנת. ורמב"ם ז"ל כ' שנוטלת כתובתה מדמדמינן למתני' אלמא נאמנת אפי' לכתובתה ואפשר דלא פליג אדברי ר"י שכתבתי דרוצה לומר כשלא תבעה כתובתה עכ"ל. (וצ"ל הרמב"ן דהא הרמב"ם כ' בפרק ט"ז מאישו' אם אמרה תן לי כתובתי נאמנת):

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו [כז] בב"ק דף ק"ז אמר ר"ח בר אבא אמר ר"י הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצ' מ"ט דאמר קרא כי הוא זה. ופליג' דר"ח בר יוסף דאמר עירוב פרשיו' כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומאי שנא מלוה (דעקרינן לקרא מדוכתי' ומוקמינן לי' עלה) כדרבה דאמר מפני מה אמרה התור' מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (בפני זה שעוש' לו טוב' הלכך היכא דכפר בכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדי' לא מצי למכפר ביה) והאי בכולי בעי דנכפריה והאי דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז וכו' וגבי מלוה הוא דאיכ' למימר הכי אבל גבי פקדון (דאין כאן טובה) מעיז ומעיז (הלכך אפי' כפר בכולי רמיי' רחמנא שבועה עליה). וכתבו תוס' דר"ת לא גרס אבל גבי פקדון מעיז. וריב"א גרס ליה והכי פירושו גבי מלוה פ' בטענה השייכא במלוה כגון כפיר' והודא' דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע ביה חברי' אבל בפקדון כלומר בטענה השייכ' בפקדון כגון נאנס' דלא ידע ביה חברי' מעיז ומחייב בלא הודא'. ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום דיכול להעיז פטור דגזרת הכ' הוא עכ"ל וכ"כ הרא"ש שבועות דף מ' ע"ב על מתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזק' אין אדם תובע אא"כ יש לו אדרבה חזקה אין אדם מעיז אשתמוטי קא משתמט (מדברי רש"י שבועות דף מ"ה וגם בדף מ"ו נראה דשבועת היסת בימי תנאים נתקנה אמנם בדף מ"ח ע"ב כתב רש"י בפירוש דלא נתקנה שבועת היסת בימי התנאים כי בימי ר"נ תקנו וכ"כ תוס' בדף מ"ה ד"ה עקרוה ובדף מ"ו ד"ה בדרבנן). ובגיטין דף נ"א תניא אמר ראב"י פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ה"ז נשבע וכו' וחכ"א אינו אלא כמשיב אבדה ופטור ומסיק הש"ס דפליגי בהא דאמר רבה וכו' ראב"י סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז. כ' הרי"ף בפרק שבועת הדיינין והלכתא כראב"י דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיא דלקמן כוותי' דתני ר' אמי שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשין ה"ד אי דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך וא"ל נ' אית ליה ונ' לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה והאי סוגיא כראב"י דלרבנן בנו פטור כיון דיכול להעיז משיב אבדה הוא וכו'. וכ' הר"ן והראב"ד דחה ראי' זו דההיא בטוענו ברי גמור כגון שאמר אני הייתי עמך בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והוא אומר לא הודיתי אלא חמשין וכו' ואע"ג דאוקי פלוגתייהו דרבנן וראב"י בברי לאו בברי גמור עסקינן אלא באומר כך פקדני אבא וכה"ג ברי קרי להו ר"א. ורמב"ן דחה זה ואומר דודאי טוען מפי אחר לא ברי מקרי. ולי אין זה תשובה על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולדברי חכמים הוי קושט' דמילתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש"ה אמרו דבבנו מעיז. וכן דעת ר"ח והגאונים