כסף נבחר חלק א צח

לבוש כלאים ובפ' מי שמתו איתא דאסו'. ושמא התם בכלאים דאורייתא והכא בכלאים דרבנן עכ"ל הר"ש. ורא"ש שם כתב ולי נרא' כשהוא עצמו מוצא כלאים וכו' אין חכמה וכו' וצריך לפושטו אפי' בשוק אבל אדם שרואה כלאים בבגדי חברו והלובש כלאים ואינו יודע אין לומ' לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות אין להפרישו בשוגג עכ"ל. ובמסכת נדה מביא הרא"ש האי ירושלמי וכתב נמי האי חלוקא בין מוצא עצמו או חבירו וכו'. ועוד כתב שם ירושלמי הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסו' וחד אמר מותר מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כדר' זירא דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. תני אין מדקדקין וכו' (כמ"ש לעיל) וכ' הרא"ש שם דסבר רב אמי כאמורא דשרי. אי נמי בכלאים מדרבנן אי נמי בכלאים מדאורייתא ויש חילוק בין מוצא עצמו או חבירו:

[פסק] [ה.] בפ"י מכלאים כתב הרמב"ם הרואה כלאים של תורה על חברו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ לו וקרעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסו' לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחת בהשבת אבדה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת המת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו. אבל דבר שאיסורו מדבריהם נדחה מפני כבוד הבריות אע"פ שכתוב בתורה לא תסור הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות לפיכך הי' עליו שעטנז של דבריהם וכו' אינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם הי' של תורה פושטו מיד. [וצ"ע על הרמב"ם למה אמר והואיל ופרט לאחותו דעל זה קשה ולגמר מיניה וצריך לשנויה שב וא"ת. אם כן למה לא אמר ג"כ תנאי זה אם הוא שב וא"ת נדח' מפני כבוד הבריות כמו פסח ומילה. דתירוץ של ולאחותו הוא מספיק דנזיר יטמא למ"מ אבל לענין פסח ומילה קשה לגמר מיניה]. וש"ע י"ד סי' ש"ג פסק כרמב"ם. ורמ"א מביא דעת הרא"ש שמחלק בין מוצא עצמו לחבירו. וע' סי' שע"ב שכתב רמ"א בשם תה"ד כהן ששוכב ערום והוא באהל המת אין להגיד לו שיש מת באהל. אלא יקרא לו סתם שיצא כדי שילבוש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסו' להמתין עד שילבוש עצמו ודוקא את הוא באהל המת שהיא טומאה דאורייתא אבל בית הפרס וכו' ילביש עצמו תחלה עכ"ל. (וע' בספר דגול מרבבה ובנודע ביהוד' מה שכתב על דין זה). [ו.] כתב ב"י בא"ח סי' י"ג בשם מרדכי וז"ל אומ' הר' שלמה מטרוייש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסו' ללבשו עד שיתקן אותו שאם לובש עובר בעשה והשיב ר"י דליתא כדמוכח בשמעתין (דמנחות) דאף על גב דאפסק לא הוי שדי בכרמלית דרבנן [ואפש' שר' שלמה מפרש אפסק קרנא דחוטי כלומ' הכנף כולה אפסק ואם כן הטלית בת ג' כנפות פטור. ועוד קשה לי' מאי ראי' מהתם דהוי שב ואל תעשה אבל ללבוש הטלית בתחלה לא נשמע משם. ונרא' דס"ל לר"י כתוס' דיבמו' דאינו איסו' עשה עד לאחר עיטוף ואז הוא שב וא"ת] לכך נרא' לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי הי' הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומ"מ אין הטלית אסו' ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו ציצית שהוא שבת. ובחול ודאי עובר בכל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית עכ"ל. ובתשובה אשכנזית מצאתי אם נפסק אחד מהציצית אם מותר להתעטף ולברך בשבת וכו' והשיב המברך בו מוציא ש"ש לבטלה דקי"ל דד' ציציות מעכבות זה את זה דלית הלכתא כר' ישמעאל. ומיהו אם הלך אדם לביהכ"נ ומצא שנפסקו החוטים ומתבייש לשנות מנהגו לישב בפני הקהל בלא טלית אפש' דמותר להתעטף בלא ברכה כדאשכחן בהקומץ בכרמלית דרבנן גדול כבוד הבריו' עכ"ל וכתב ב"י ואין נ"ל דלא דמי יושב בפני קהל בלא טלית לפושט טליתו בשוק עכ"ל. וד"מ כתב ולי נרא' דברי התשוב' בשבת דאין אסו' ללבוש בלא ציצית כדברי ר"י ולכן אין לשנות לישב בלא ציצית אבל בחול שאם לובשו עובר בעשה אין ללובשו דאין כבוד הבריות דוחה עשה שבתורה כנ"ל עכ"ל. [וגם פסקי תוס' דמנחות שם מחלקין בין שבת לחול]. ובש"ע שם פסק המחבר אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד וכו' ורמ"א כתב אפי' טלית קטן שתחת בגדיו א"צ לפשוט וה"ה אם נפסק וכו' (כמ"ש בד"מ). כתב מג"א שם לכאור' קשה למה יהא אסו' לללבשו בחול הא אמרינן בברכות דכבוד הבריות דוחה עשה דאורייתא ולבישת בגד בלא ציצית הוי שב וא"ת כמ"ש תוס' ביבמות. ונ"ל דהטעם כמ"ש תוס' שבועות ל' דדוקא בגנאי גדול שרי לעבור איסו' דאורייתא בשב וא"ת אבל גנאי קטן לא וכו' וס"ל דלישב בלא טלית הוי גנאי קטן. ומ"מ נרא' לי אם נפסק ציצית בר"ה בטלית קטן א"צ לפושטו אפי' בחול דהפשיטה הוי גנאי גדול והא דנקט בש"ע בשבת לרבותא דאף על גב דיש בו גם כן איסו' שבת א"צ להסירו ובשבת א"צ למהר לצאת מבה"כ אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו. והרואה בחברו שנפסקו ציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו ומשמע בי"ד סי' שע"ב דיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו וכו' ומשמע בשבת פ"ב דאם ידע מאתמול שהוא פסול אסו' ללובשו בשבת דהוי לי' לתקוני מאתמול. ונ"ל דבחול אם אין ציצית בעיר נמצאים דינו כמו בשבת עכ"ל מ"א. (כלל לה) גוסס כחי או לא בכלל זה אבאר לאיזה דברים נחשב גוסס כחי ולאיזה דברים אינו נחשב כחי. [א.] קדושין דף ע"ח ע"ב מתני' האומ' בני זה ממזר אינו נאמן וכו' ר' יהוד' אומ' נאמנים. גמ'] כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהוד' נאמן אדם לו' זה בני בכור וכשם שנאמן לו' זה בני בכור כך נאמן לו' זה בן גרושה וכו' וח"א אינו נאמן (אפסול' קיימי אבל לענין בכור לא פליגי) א"ל ר"נ בר יצחק לרבא בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל וכו' לתת לו פי שנים פשיט' ל"ל קרא מגו דאי בעי יהיב לי' מתנה מי לא יהבי לי'. בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ולר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר ל"ל. כשנפלו כשהוא גוסס (לאחר שהעיד כך אהני לי' שאם יפלו נכסים כשהוא גוסס שיטול זה בהן חלק בכורה ואי לאו דהמני' קרא לאב להכירו משום מגו לא זכה דמודה ר"מ באו' נכסים שיבואו לי כשאהי' גוסס נתונים לך שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפי' בתורת בכורה לא מהני לי' דבורא דאין הבכור נוטל בראוי וכו'). כתבו תוס' משמע מתוך פירש"י דנתינה דגוסס אינו כלום. וכמו כן יש מדקדקין דגוסס שרמז לכתוב גט לאשה אין כותבין דגוסס אין מעשיו כלום. וקשה דבמסכת שמחות אמרי' הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נדרו נדר והקדשו הקדש (ועיינתי שם וכתוב כך הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר לעולם זוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומ' ופוסל בתרומ' ונוחל ומנחיל פירש ממנו אבר כאבר מן החי וכו' וזורקין על ידו דם חטאתו ודם אשמו עד שימות) ומיהו ההוא יש לדחות דהתם היינו דוקא בנדר והקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בעלמא לא. ומכל מקום קשה דאמרי' גיטין (ע') שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתו יכתבו ויפנו ואין לך גוסס גדול מזה דודאי ימות. ושם דף כ"ח אמרי' המביא גט ממדה"י הניחו זקן או חולה נותנים