כסף נבחר חלק א צז

מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו מסוים כל שבירר אח"כ אחד מהן הרי הוא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכין לברירה שהרי השתא מתקיים שוב אין אנו צריכין לברור' (עיין ב"ב דף קכ"ו ברשב"ם):

אות ג (כלל לד) גדול כבוד הבריות [בכלל זה אבאר איזה איסור נדחה מפני כבוד הבריות:

[א.] ברכות דף י"ט ע"ב אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מ"ט אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:

תרגמא רב בר שבא קמי דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עלי' לאו דלא תסור דאוריית' הוא אמר רב כהנא כל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן (והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריו' וקרי לי' ל"ת משום דכתיב לא תסור ודקא קשי' לכו מדאוריית' הוא רבנן אחילו יקרייהו לעבור על דבריהם היכ' דאיכ' כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא או למי שנפסקו ציצית בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום) ת"ש והתעלמת פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' כיצד אם הי' כהן והוא בבית הקברו' או הי' זקן ואינו לפי כבודו (אינו צריך להחזיר אבדה אלא מניחה והולך לו) אמאי לימא אין חכמה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת, וליגמר מיני' איסור' מממונא לא ילפינן. ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למ"מ (והוא כבוד הבריו' ודוחה דבר תורה ובד"ה ולאחותו מה ת"ל כתב רש"י בנזיר כתיב כל ימי הזירו לד' על נפש מת לא יבא וסמך לי' לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה ת"ל משום מת מצוה לא אצטריך דמלאביו נפקא ודרשי' לי' בספרי ללמוד שאם הי' נזיד זה כהן דהוי עלי' שתי קדושו' אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. לאחיו מה ת"ל הרי שהי' כהן גדול והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו וכו' שמטמא למת מצוה) שאני התם דכתיב ולאחותו ולגמר מיניה שב ואל תעשה שאני (דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכ' דאין עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר וכו' אבל מיעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעש' ממש שהוא לובשו וטומאה גופא שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למ"מ דקא מיעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיני' דהתם לא כבוד הבריות הוא דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ היינו דדחיותן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו). כתבו תוס' דא"כ כל מקום דאמרי' שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה והאיך קרי לי' דחיי' אימא שאינו דחיי' דהתם לא נאמר הלאו וכו' אלא נראה דמנזיר לא גמרי' דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן לכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל עכ"ל. ובספר יבין שמועה לאלגזאי מיישב דברי רש"י דכך הוא כוונתו דגבי מת מנוה מנינו שלאו זה של טומא' נכתב על תנאי כמו שנכתב על תנאי לענין טומאת קרובים דכתיב לנפש לא יטמא כ"א לשארו הרי שהתנה בשארו שיטמא וא"כ כיון דאשכחן דלאו זה הוא בתנאי אצל קרובים נאמר מה מצינו אצל קרובים שהוא בתנאי כך הוא לענין מת מנוה שנאמר דלא על מ"מ נכתב אבל בכל לאוי דעלמא שלא נכתבו בתנאי לא נאמר עליהם דהלאו לא נכתב במקום דאיכא עשה. עוד י"ל שהטעם הוא שאנו אומרים דטומאה גופא וכו' כשנכתב הלאו לא על מ"מ נכתב משום דסמיך לי' פי' שאחר שכתב על כל נפשות מת לא יבא תיכף פירש ואמר לאביו דהיינו שמטמא למ"מ וכן טומאת כהן שמטמא לקרובים אבל בעלמא היכא שהמעשה הדוחה אינו סמוך ללאו הנדחה אז אמרי' דאינו תנאי אלא דחיי' עכ"ל [ב.] בב"מ דף ל' ע"ב אמרינן דאצטריך והתעלמת לזקן ואינו לפי כבודו. כתבו תוס' וא"ת תיפוק לי' מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל דכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו הכלבים אע"ג דבברכות מוכח דאי הוי כלאים שב ואל תעש' הי' נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר ביבמות אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום בשוק. ומהכא לא ידעינן דדחי אלא ממונא אבל איסור' כמו פסח ומילה וגם כרת לח עכ"ל. ועיין במגילה דף ג' ע"ב דמת מצוה עדיף מתלמוד תורה ועבודה ומקרא מגילה אע"ג דהוי פרסומי ניסא. וע"ש ברש"י. ובשבועות דף ל' ע"ב כתבו תוס' דכשעושין איסו' על ידו לא מקרי שב ואל תעשה כגון התם שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי צריך לילך להעיד אע"ג דנגד כבודו. ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין כיון דאתיהב למחילה עכ"ל [ג.] מנחות דף כ"ח מתני' ד' ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת רבי ישמעל אומ' ארבעתן ארבע מצות ובדף נ"ז ע"ב איתא מאי בינייהו ומסיק רבינא אמר דרב הונא איכא בינייהו דאמר ר"ה היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' ישמעל ולית הלכתא כוותי'. רבינא הוה קא אזיל אבתרי' דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסק קרנא דחוטי' (ציצית דמר בר רב אשי) ולא אמר לי' ולא מידי כד מטי לביתי' א"ל מהתם אפסק. א"ל אי אמרת לי' מהתם שדיתי'. והאמר מר גדול כבוד הבריות וכו' תרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור. ואיכ' דאמרי מהתם אמר לי' ואמר לי' מאי דעתך למשדיי' והאמר מר גדול וכו' והא תרגמא בלאו דלא תסור הכי נמי כרמלית דרבנן היא. [ד.] כלאים פרק ט' משנה ד' מביא הר"ש ירושלמי וז"ל תני אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש רבי אסי הוי יתיב מתני והוי תמן מיתא מן דנפיק לא אמר כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני אמר חד לחברי' את לבוש כלאים א"ל רב אמי שלח מאניך והב לי' פירוש אין מדקדקין במת להחמיר לענין דברי תורה שאסו' לדב' בפני מת (וצ"ע אמאי לא מפרש הר"ש דברי ירושלמי כפשטי' שלא הודיעוהו שילך מאהל המת משום שהי' כהן כדאמרי' בחולין. גיטין. מגילה. רב אמי ורב אסי כהנים הוי וכן מפרש הרא"ש בפ"ב דכתובות האי ירושלמי דמיירי לענין כהן באהל המת וסבור דמותר לטמאות בשביל תלמוד תורה ובגמ' דילן פליגא דלא שרי אלא בטומאת בית הפרס וכו') ולא בכלאים שכעס ר' אמי על אותו שאמר לחברו את