כסף נבחר חלק א צה

וזה לא שייך לבריר' אם אמר שיחול אותו דבר לכשיתקיים התנאי (וגם נודע ביהודה ח"א אה"ע סי' צ"א כתב סברא זאת) אמנם גבי הריני בועלך דעל כרחך צריך לחול מעכשיו דהא לאחר זמן אין כאן שום דבר של קדושין ומתני' דהרי את מקודשת לי מיירי נמי בקדושי כסף או שטר ואף על גב דהאומר ע"מ כמעכשיו דמי מ"מ כיון שאינן יכולין לחול מעכשיו מטעם ברירה חלין מעת שירצה האב ע' שם. וש"ע אה"ע סי' ל"ח פסק נמי כרמב"ם:

[לא] בפ' י"ב מפסולי מוקדשין כתב תודה שנשחט' על שמונים חלות לא קדשי מ' מתוך פ' ואם אמר יקדשו מ' מתוך פ' מושך מ' מתוך פ' ומרים מהם אחד מכל קרבן והארבעים השניים יפדו ויצאו לחולין. כתב משנה למלך דזהו דלא כתוס' דפרק התודה שכ' שצריך להרים יותר וכו' כיון דאין בריר' דלמא דחולין שקל. עיין שם. וכן הקשה לח"מ (בפ"ח מתמידין הלכ' י"ג). ועוד הקשה (שם) דלדעת התוס' כיון דקיימא לן אין ברירה לא יצאו המ' לחולין אלא יאכלו לבעלים כמו השאר. ועוד הקשה על מה שכתב בפ"ח מתמידין שחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו ב' מתוך ד' מושך שתים מהם ומניחן וכו' הא מרש"י ותוס' משמע שמניף לכונן. וכל הד' אוכל בפנים על ידי פדיון דהא אין ברירה וצ"ע עכ"ל. ובפ"ד מסוטה כ' הרמב"ם כתב שתי מגילו' וכו' מתקן בב' כוסות וערבן וחזר וחלקן לב' כוסו' לא ישקה אותה ואם השקה כשר:

[לב] בפ"ז דנדרים כ' שנים שאסרו הנאת כל א' מהם על חברו וכו' מותרים בדברים שהם בשותפו' של ישראל כגון הר הבית והעזרות ואסורים בדברים שהם בשותפו' כל אנשי עיר כגון הרחבה ומרחץ ובית הכנסת וכו' היו שניהם שותפין בחצר אחד אם יש בה דין חלוקה אסורין לכנס עד שיחלקו ואם אין בה דין חלוקה כל אחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס. והקש' הר"ן בשם רמב"ן הא בית הכנסת אין בה דין חלוקה אם כן אנן קי"ל כראב"י דבאין בו דין חלוקה מותר ה"ה בית הכנסת וצ"ע. וש"ע י"ד סי' רכ"ד ורכ"ו פ' כרמב"ם. [לג] בפ' י"ג ממאכלות אסורות הלכ' כ"ב כתב וכן גר ואינו ישראל שהיו שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לאינו ישראל טול אתה ע"א ואני מעות אתה יין ואני פירו' שהרי רוצה בקיומן כדי שיטול כנגדן אבל גר ואינו ישראל שירשו את אביהם אינו ישראל יכול לומ' לו טול אתה ע"א ואני מעות וכו' קל הוא שהקלו בירושת הגר כדי שלא יחזור לסורו ואם משבאו לרשות הגר אסור [תימה על רבינו למה ליה למימר גבי שותפין הטעם דאסור משום רוצה בקיומו תיפוק לי' כיון דקי"ל דאין ברירה בלאו הכי אסור משום חליפי ע"ז כמו שאמר רבא בקידושין דף י"ז אי אמרת ירושת גר דאוריי' חליפי ע"ז קא שקיל. ואפשר לומר דרבינו נמי סובר כסברת הריטב"א בע"ז דהכא בירושת הגר אפי' למאן דל"ל ברירה אנן סהדי דזה ניחא ליה במעות וזה בע"ז וכהוברר מתחלתו דמי. אם כן נוכל לומר דגבי שותפין נמי אנן סהדי דבעת שנשתתפו ודאי דעתם הי' אם יזדמן בשעת חלוקתם ע"ז שיטול האינו ישראל את ע"ז וגר מעות כנגדה והוי כמו שהתנו מתחלה דמי (עיין כ"מ פ"ח מפסולי המוקדשין). והוכיח רבינו סברא זאת מהא דאמרינן ע"ז דף ס"ד ע"ב תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור. ואי יש סברא דזה נמי תלוי בבריר' דלמא טעמא דנשתתפו אסור משום דאין בריר' וירשו שאני דירושה אינה אלא מדרבנן ולא תקנו לו אלא בהיתר כמ"ש תוס' ישנים בקדושין דף י"ז ובאמת רוצה בקיומו מותר אלא ע"כ דסובר ש"ס דבבה"ג ליכא פלוגת' דהכא הוי כמבורר מתחלתו. וע' תוס' ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה תניא שדבריהם צריכין ביאור]:

[לד] כתב ים של שלמה בקונטרס הברירה בב"ק דסברת התוס' דבדבר העומד להתברר בודאי אמרינן יש בריר' אפי' בדאוריית'. החילוק שיש בין סלע שיעלה מן הכיס דחיישינן שמא לא יעלה כלל לסיפא דאמר ר' יוסי על סלע חדשה שזהו עומד להתברר שהרי ע"כ יעלה או לא יעלה. אם יעלה הוא מחולל. ואם לא יעלה הרי הוא כבראשונה לאפוקי אם אמר על סלע איזה שתעלה דהיינו שיש שם סלעים הרבה ודעתו לעולם שיהא מחולל והוא מתנה על איזה שתעלה תחלה וא"כ אינ' עומדת להתברר דלמא שום אחת לא תעלה. והנה ע"מ שירצה אבא נמי דומה לסיפ' סלע חדשה כי התנאי הוא אם יהי' או לא יהי' ודבר זה עומד להתברר משא"כ גבי לוגין שהתנאי על איזה מלוגין יעלה שיהא תרומ' ומה ששותה חולין שפיר אמרינן אינו עומד להתברר אולי לא יבא לידי הפרשה ורב משרשיא לא ס"ל לחלק בכך וכו'. וכן גבי חבית אינו עומד להתברר דלמא לא יבא לידי חלוקה לעולם. וגיטין לאיזה שארצה דלמא לא ירצה לשום אחת וכן לאיזה שתצא דלמ' שום אחת לא תצא (וזה דומה לסברת רמב"ן ולא מטעמיה ע"ש) והכלל דוקא כשאמר לאיזה שארצה חשיב בריר' דאין דומה לתנאי שדעתו לעולם על אחת רק שעדיין לא בירר על איזה מהן ואם כן אח"כ שירצה נאמר מכח בריר' שהוברר למפרע משעת כתיבה וכו' מש"ה אינו מועיל אבל מה שאדם מתנה באם יהי' שפיר אמרי' בריר' אפי' בדאוריית'. ולבסוף מסיק דלא אמרי' ברירה בדאוריית' בין לקולא בין לחומרא בין בתולה בדעת עצמו וכו' בין היכא שאינו מתנה וכו' ולאו דוק' דאוריית' ממש אלא אפי' מידי דרבנן ועיקרו דאורייתא תורת דאוריי' עליו כמו מעשר בזמה"ז וכדומה אבל כשמתנה בדבר שעומד להתברר ודאי אם יהי' אם לא יהי' אמרינן ברירה למפרע אפי' אינו בידו אפי' בדאוריי'. ובדרבנן אמרי' לעולם ברירה אפי' היכא שאין עומד להתבר'. עיין שם כי האריך בכלל זה:

[לה] כתב שאגת אריה בסימן פ"ט תימה על הרמב"ם שכ' בפ"ד הלכה י"א מע"א בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה. והוא מסוגי' דסנהדרין (קי"ב) אמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וכו' מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגא דמיא (אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' שחטה אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימה אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפי' החצי שאין של עיר הנדחת דכי שחט לסי' דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני בי' שחיטה) עיסה כמאן דפליגא דמיא (כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בה) ע"כ הסוגיא. ובודאי רב חסדא אזיל למ"ד יש ברירה ולכי חלקו הוברר שלקח כל אחד חלקו שראוי לו מעיקר' וא"כ לדידן דקי"ל בדאוריי' אין ברירה עיסה נמי אסורה וצ"ע עכ"ל. וע' בחדושי ר"ן לסנהדרין שכתב על הך דבהמ' חצי' של עיר הנדחת וכו' ס"ל משמע דהאי איסורא לית' אלא איסו' אכילה שאחר שכל זית וזית שבה טעון שחיט' של שני סימנין אי אפשר להתירה באכילה שהסימן האחר שהוא של עיר הנדחת אינה מתיר שהרי היא אסו' בהנאה וכו' אבל החלק של עיר האחרת מותר הוא בהנאה:

[יען כי ענין כלל ברירה אינו מתבאר יפה בלתי ידיעת כל הסוגיו' השייכין לה ומטעם זה לא הצגתיו בראש הכלל לכן אכתוב מה ענין הברירה בקצרה]:

[לו] הברירה הגמור' היא חלות הענין למפרע ע"י מעש' או רצון דהשתא ופליגי בזה התנאים ואמוראים אם יכול לחול