כסף נבחר חלק א צג

סי' תקי"ח על מה שכ' רמב"ם פ"ב מהלכות י"ט העומד על המוקצה מעי"ט צריך שירשום ויאמ' מכאן ועד כאן אני נוטל וכו' והיינו כחכמים דרבי אליעזר ביצה ל"ד ב' והיינו טעמא משום דאין בריר' כמו שכתב רש"י שם ורבינו פסק דבדרבנן יש בריר' וא"כ למה פסק כאן כחכמים והצריכו עיון וכן ק' על הברטנורא דמפ' התם בביצה כרש"י ואעפ"כ כ' דהל' כחכמים. אולם כפי דברי הר"ן צדקו דברי רבינו וברטנורא דהא כתב דבדאוריית' אין ברירה לחומרא משום דהוי ס' ומש"ה בדרבנן אזלי' לקולא דספק דרבנן לקולא אמנם גבי מוקצ' כיון דקי"ל דבמוקצה אזלי' בספקו להחמי' כשל תורה א"כ הדר דינא למאי דקי"ל בעלמא דבדאוריית' אין ברירה לחומרא וה"נ אזלי' בספקו להחמי' כספיקא דאוריית' משא"כ בעירוב הקילו בספקו כמו שכתבו תו' עירובין מ"ה ע"ב ד"ה ואבע"א מש"ה מסיק התם בביצה גבי חבית דבדרבנן יש ברירה ע"ש שהאריך. [ע' רש"י ע"א דף מ"ז ע"ב על מתני' אבניו ועציו ועפרו]:

[כג.] כ' הר"ן בהלכות פ' ראשון דגיטין וז"ל ונמצא עכשיו לפי דרך זה דבמעמד שלשתן (כלו' אם אמר אדם לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלו' במעמד שלשתן) אינו יכול למחול וכן נמי אי כ' בשטרא אישתעבדנ' לך ולכל מאן דאתי מחמתך והקנהו מלוה שוב אינו יכול למחול אבל הרמב"ן ז"ל סוב' דבמעמד שלשתן וכן אי כתב בשטרא אישתעבדנ' וכו' מצי מחיל ונותן טעם לדבריו משום דאפי' כתב לי' הכי לא מהני לאשתעבודי לי' מדאורייתא דאין ברירה ולמאי דכתיבנ' לא קשיא דכי אמרי' אין בריר' ה"מ במילת' דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה הלכך לא שייכ' הכא בריר' כלל עכ"ל. ועיין באספ"ז ב"מ דף כ"א ע"ב שכ' בשם הראב"ד וז"ל הך פלוגת' דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש או לא קשיא לי דשייכ' ליש ברירה ואין ברירה וליפלגו בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה עכ"ל (ע' בכלל יאוש) ע' נמוקי יוסף פ' גט פשוט שכ' נמי כר"ן:

[השמטה] כ' המרדכי גיטין סי' תל"א כל הראיות שהביא ר"ת לפסוק דאין בריר' היינו בדבר שאין עומד להתברר אבל בדבר העומד להתברר מוד' ר"ת דיש בריר'. כתב ב"י אה"ע סי' קמ"א בשם הרשב"א בתשו' וז"ל. אם עשתה שליח וחזר' ועשת' שליח ואפי' עשר' זה אחר זה או שעשת' עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד אחד מהם מגורשת דלא שייך בכי הא בריר' אבל אפשר שאם אמרה כל מי מכה שירצה הבעל לתנו לו יהא שלוחי לקבל' שנא' בזה אין בריר' כענין לאיז' שארצה אגרש בו דאין בריר' עכ"ל. כ' מהרימ"ט בחלק ח"מ סי' כ"ג הא דתניא בפ' גט פשוט המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה וכו' דזכה אע"פ שלא הי' מבורר. ועוד הא דאמרי' בסנהדרין גבי דוד שקדש את מיכל בממון שנדר אביה לתת למי שיכה את גלית והאיך שייך לקדש במלו' זו כיון שלא הי' מבורר דוד באות' שעה ולא זכה בממון וי"ל דע"כ ההיא דגט פשוט ומילתי' דדוד טעמא אחרינ' איכא דאל"כ היכי זכו בלא שום קנין אלא נראה דהתם מדין שליחות דקני וכל מילי דשליחות לא בעו קנין דמשעש' שליחות מתחייב בלא קנין בשע' שמקיים את דבריו הלכך אימתי קני להו להני זוזי בשע' שעוש' שליחותי' באותה שעה מבורר הוא ואין אנו חוששין למה שלא הי' מבורר בשעה שנדר לו שעדיין לא הי' לו שום זכיי' באות' שעה כלל עכ"ל (ע"כ השמטה) [פסק] [כד] בפ"ז ממעשר כ' הרמב"ם מי שהי' לו מאה לוג טבל מן התור' ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומ' וכו' לא יתחיל וישת' כו' אלא יפריש ואח"כ ישתה ואין אומרים זה שהניח בסוף כאלו נברר תחלה מפני שחיוב תרומות ומעשרות מן התור' ואין אומרים בשל תורה נחשב כאלו נברר עד שיברור בפ"א מתרומות הל' כ"א כתב שותפות אינו ישראל חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ואינו ישראל שלקחו שדה בשותפות אפי' חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של אינו ישראל אע"פ שמרחן האינו ישראל וחיובם מדבריהם. בד"א בארץ ישראל שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפי' חלקו הגדיש חלק של אינו ישראל פטור מכלום. כתב כ"מ יש לתמוה שמאחר דלמ"ד אין קנין לאינו ישראל אוקמינהו האי ברייתא בסוריא דאלו בארץ ישראל הכל טבל ורבינו פסק כמ"ד אין קנין לא הו"ל לכתוב טבל וחולין מעורבין זב"ז ור"י קורקוס תי' דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומרחן אינו ישראל ודרשינן ולא דיגון אינו ישראל אלא שכיון שהביא שליש ביד ישראל וכו' חייב בתרומ' מדבריהן אפי' מירח האינו ישראל ולכך כתב הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח של א"י פי' דאלו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לאינו ישראל אלא חלק האינו ישראל שנתמרח ע"י אינו ישראל זהו שאנו באים לו מטעם בריר' וא"ת אמאי אצטריך גמ' לשנוי' בסוריא לוקמי אפי' בארץ ישראל ופליגי במה שמירח האינו ישראל דשייך ברירה אפי' למ"ד אין קנין. וי"ל לפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה"נ בסוריא עכ"ל:

[כה.] בפ' י"א משמיטה הנ' כ' כתב הרמב"ם האחים שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה. בלחם משנה פרק י"ב מהלכות מתנה וגם ברכת הזבח בערכין הקשו על רבינו הא איהו פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ איך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא מצינו דמקריב בכורים אלא חד בר חד וכו' כקושית הש"ס גיטין מ"ח. ותי' מרכבת המשנ' דרבינו בפ"ד מבכורים כתב המוכר שדהו או שמכר אילנות וקרקען בזמן שהיובל נוהג ה"ז מביא וקורא ביובל ראשון שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע אבל אם חזר ומכר' ביובל שני ה"ז מביא ואינו קורא שהרי סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות וכתב כ"מ רבינו מפ' דלא כפירש"י (דאיתא גיטין אמר רב חסדא מחלוקת ר' יוחנן ור"ל ביובל שני ופירש"י שכבר הורגלו ישראל להחזיר שדותיהם ביובל. אבל ביובל ראשון מביא וקורא היינו יובל ראשון שנהגו ישראל) רבינו מפ' בכל יובל ראשון של מכירה והנה לדעת כ"מ דמפ' הכא שמחליפין זה בשל זה נמצא כל יובל ויובל יש לאח חלק חדש והוי לעולם יובל ראשון ורב יוסף לא מחלק כרב חסדא ולכך פריך אי לאו דאמר ר"י קנין הפירות כקנין הגוף לא מצא ידיו וכו'. ועוד נוכל לומר דפי' לא תבטל חלוקתן הכי הוא כיון דקיי"ל כשמואל דמכירה בשנת היובל לא מהני א"כ החלוקה שעושין בשנת היובל לא מהני דלא עדיף ממכיר' אלא דאע"ג דכשא' מהן תובע חזרה בשנת היובל חייב השני להחליף לקיים מצות עשה של תשובו וכו' אכתי תיכף אחר היובל חוזר הדבר לקדמותו ונוטל כל א' חלקו הראשון דחלוקה בשנת היובל לא מהני לפ"ז מקרי קנין הגוף. א"כ לפי מסקנא דבכורות דאין חוזרין לבטלה דקיי"ל הכי ליתא לקושית רב יוסף וקושייתו דקא ס"ד דר' יוחנן סבר כר"א דחוזרין לגמרי עכ"ל. (עיין פני יהושע). ובפ"ו מבכורות כ' הרמב"ם חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו להם בהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו פטורין ממעשר וכו' אע"פ שחלקו גדיים נגד גדיים ועשרה כנגד עשרה הכל פטורין ממעשר והרי הן כלקוחין. כתב לח"מ תימא דבגמ' בכורות הקשו לר"א מבריית' דוכן השותפין שחלקו וכו' כנגד הכלב אסורין ומשני רב אשי דלא שוו כולהו וכו' וא"כ משמע דלר' יוחנן דאית לי' דאין ברירה אע"ג דשוו כולהו נמי אסורים ורבינו פסק כאן כר' יוחנן איך פסק בפ"ד מאיסורי מזבח הני שותפין שחלקו זה