כסף נבחר חלק א ט

להחמיר מכ"ש כאן דנימ' שנתכווין לפירוש היותר פשוט דהיינו שניהם יחד וכו' ע"ש שהאריך בזה:

[יג] כ' מהרא"י בסימן ע"ג אם אמר פלוני ופלוני ואח"כ כיילינהו בדיבור אחד ודאי שניהם משמע ולא דמי כלל לפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי בכמה דוכתא דהני כולהו לא כיילינהו בדבור א' משום הכי פליגי דדמי ללא תחרוש בשור וחמור אבל כל היכי דכיילינהו בדבור אחד כנידון דידן ודאי דייקינן עד שיעשה שניהם והכי מוכח בפ' בן סורר ומורה דתנן היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו ולא אביו אינו נעשה בן סורר ומורה היה אביו חגר או גדם או אלם וכו' ודייק עלה בגמ' לימא דברים ככתבן וכו' אבל לא דייק מידי ארישא דבעינן אביו ואמו לימא דלא כר' יונתן אלא ע"כ היינו משום דהתם כיילינהו לאביו ואמו בדבור אחד ותפשו בו והוציאו ואמרו וכן בפ' מי שמת דתניא מי שאומר כו' מחצה לאהרן ומחצה לבניו משום דכתיב והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו וכו' וליכא מאן דמסיק אדעתיה שיתפרש לאהרן או לבניו ואפילו לר' יונתן וכו' אלא היינו טעמ' משום דכיילינהו בדבור ואכלוהו וכו' עכ"ל:

[יד] כתב מהרי"ט ח"א סימן קל"ד אם אחד קיבל על עצמו נזירות על דעת לוי ויהודה שלא יוכלו כל חכמי עולם להתירו אלא הם בלבד יוכלו להתירו ומת אחד מהם אם יש רשות להאחד להתיר. נראה דהא מלתא שייכה לפלוגתא דר' יונתן וכו' אלמא כל היכא דלא פירש משמע כל אחד בפני עצמו וכו' ה"נ כיון דאמר על דעת לוי ויהודה משמע נמי כל א' בפ"ע ואם מת אחד עהם השני מתיר ומיהו בנדון דידן יש טעם לומר דאתרי קפיד הואיל והדבר תלוי באומדן דעת סברא הוא דאדעתא דתרי סמך. אדעתא דחד לא סמך כדאמרינן בפרק שבועות הדיינין לענין אומדנא וכו' והכא בנידון דידן באומדן דעתא תלי' מילתא וכו' ועוד אפילו תימא משמע כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו מ"מ אין הלשון מפורש ויש בלשון להתפרש שניהם כאחד תדע דהא תנן אביה ובעלה מפירין נדריה ומשמע שניהם כאחד אע"ג דלא קתני שניהם בהדיא וכו' וכיון שכן גבי נדרים כל שהנודר עצמו אינו מפרש דעתו אזלינן לחומרא דקי"ל סתם נדרים להחמיר עכ"ל:

(כלל ג) אומדנא [ענין הכלל הזה מתחלת לשתים. האחד אם נעשה מעשה מה ואנו יכולין לתלות שעל דעת כך וכך נעשה המעשה שדעתנו נוטה לזה הצד מחמת חזקה שאין בני אדם עושין המעשה הזה אלא על דעת כן או שהאיש העושה הוא באיזה מצב שממנו נוכל לתלות שודאי דעתו במעשהו או בדבורו לכך וכך. אם נלך אחר אומדן דעתנו לפסוק הדין אחריו. או לא. והחלוקה השנית אם נעשה איזה מעשה ולא נדע בבירור ע"פ עדים מי היה העושה. אך יש לנו כמה אומדנות וראיות על גוף אחד שזה הוא העושה אם נפשות הדין כמו אם היו עדים בדבר או לא]:

[א] בתרא קמ"ו ב'. מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת (דמתנת ש"מ במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין) לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת (אם עמד חוזר אפי' קנה מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן) גמ' מאן תנא דאזלינן בתר אומדנ' (דעתו דנותן מתנה אע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי דקתני לא שייר וכו' אמדינן דעתי' שנתייאש מן החיי' ולהכי לא שייר ואדעת' דהכי יהיב). אמר ר' נחמן ר"ש בן מנסי' היא דתניא הרי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו וכ' כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנ'. ר"ש בן מנסי' אומר אי מתנתו מתנה. רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתני בראשונה היו אומרין היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי (ולא אמר תנו) הרי אלו יכתבו ויתנו (הואיל ואין דעתו מיושבת עליו כל כך וכשאמר כתבו ע"מ לתת לאשתו קאמר אלא מתוך טרדו שכח ולא אמר תנו) חזרו לומר אף המפרש מיבש' לים) והיוצ' בשייר' ר"ש שזורי אומר אף המסוכן (קרוב למית' שדעתו שיכתבו ויתנו דלפטור אשתו מן הייבום נתכוין). ור"נ מ"ט לא אמר כר' ששת שאני התם דאמר כתבו (גלי דעתי' שרוצה לתת גט דאי לאו לגרשה כתיבת גט מה צורך). ורב ששת מ"ט לא מוקי לה כר"ש בן מנסי' אומדנא דמוכח שאני (שכל זמן שהי' בנו קיים לא נתן עד ששמע שמת אבל חולה כיון דרוב חולי' לחיים והוא לא צוה מחמת מית' וליכ' אומדנא דמוכח כולי האי) ולעיל דף קל"ב פסק רב נחמן כר"ש בן מנסיא. כ' תוס' ד"ה מאן תנא וכו' צ"ע אי שייכא הך מלתא בדברים שבלב אינם דברי' עכ"ל. והג"א שם כ' בשם ריב"ם דגבי מתנ' דברי' שבלב הוי דברים דהיכי דגלי דעתי' דלא יהיב מדעתיה לא הוי מתנ' כגון גבי מתנה טמירתא וכו' הואיל ובחנם יהיב וכו' אבל גבי מכר וקדושין אמר אינן דברים דלאו כל כמיני' לומר לא הי' בדעתי אפי' איגלאי בדעתי' אם לא אמר בסי' אמרינן אגב דשקיל זוזי גמר ומקני עכ"ל:

[ב.] כתובו' נ"ד ב'. מתני' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף נתארמלה או נתגרש' בין מן האירוסין בין הנשואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתול' גובה מאתים וכו' שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה. גמ' אתמר רב ור' נתן חד אמר הלכה כראב"ע וח"א אין הלכה וכו' תסתיים דר"נ הוא דאמר הלכה דשמעי' לי' לר"נ דאזיל בתר אומדנ' (אומד הדעת בדבר שאינו מפורש אומדין ב"ד ואומרין סתם אינש להכי איכווין דלא כותב ממונו לה חנם אלא לחיבת ביא') דאמר ר' נתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן, ורב לא אזיל בתר אומדנ' והא אתמר מתנת ש"מ שכ' בהן קנין דבי רב משמיה דרב אמרי ארכבי' אתרי רכשי (נתן לו שתי כחו' שיהא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר וכמתנת ש"מ שמהני נמי בהלוא') ושמואל א' לא ידענ' מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מית' (ואשמעי' מיהת דרב בתר אומדנ' אזיל שאומד דעתו של זה דלארכבי אתרי ריכשי עביד אע"פ שלא פי' מפיק רב ממונא בהכי) אלא תרווייהו אזלי בתר אומדנ' מ"ד הלכה שפיר ומ"ד אין הלכ' הכא נמי אומדן דעתי' היא משום אקרובי דעתי' הוא והא אקרבי לי' דעתי'. כ' תוס' מדקאמר הרי היא כמתנת ש"מ אלמ' אזיל בתר אומדנ'. ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא לאו לאפוקי מדשמואל אתי דהא פסק שמואל כראב"ע. ועי"ל דפריך מהא דרב אית לי' אומדנ' אפי' להוציא ממון אע"ג דשמואל ל"ל כה"ג אע"ג דגבי שודא שמעי' להו איפכ' דשמואל אית לי' שודא ולרב חלוקה ולא שודא מצינן למימ' כמו שכ' ר"ת דשודא לאו אומדנ' כמו שפי' הקונט' אלא יתנו ב"ד למי שירצו עכ"ל. ואמרי' נמי התם דרב חנינ' אמר שמואל הלכ' ור"נ דידי' אמר אין הלכ' [וצריך לחלק בין ההיא אומדנא לההיא דר"ש בן מנסיא דהא ר"נ פסק בבתר' כר"ש בן מנסיא. משום דהכא איכא אומדנא להיפך] ונהרדעי משמי' דר"נ אמרו הלכה וכו' והלכה למעשה כראב"ע. [ג.] ובכתובו' מ"ז ב' תוס' בד"ה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה. כ' אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומו' מצינו בש"ס כן. וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפ' או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה. וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ס' הי' רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד הי' לוקחה אבל הכא לא כ' לה כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההיא דזבין ולא אצטרכו ליה זוזי והא דפריך ב"ק ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני