כסף נבחר חלק א י

מוכה שחין תיפוק בלא חליצ' דאדעת' דהכי לא קדשה אע"ג דבאותו ספק מסתמ' הית' נכנסת בשעת קדושין. אומר ר"י דלא פריך אלא משום דהוי דומיא דקאמר התם נתן הכסף [כלומר מי שגזל את הגר ומת הגר. הגזלה לכהנים] לאנשי משמר ומת שהוא שלהם ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימ' אדעתי' דהכי לא יהיב דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרי' דאדעת' דהכי לא קני ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש להכי פריך שפיר מיבמה וכו' משום דבדידה תלוי הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש וכן כל הנהו דמייתי התם אין תלוי אלא בדעתו עכ"ל. וכ"כ תוס' שם בב"ק ועיין שם בב"ק דאמר אביי דלכך תנן נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשין יכולין להוציא מידם [היינו גבי גזל הגר] משום דכסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוי אמינא מהדר ליורשין מ"ט דאדעת' דהכי לא יהב. ופריך הש"ס אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעת' דהכי לא אפרשה. אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי דלמית' אזלה אשם שמתו בעליו ליפוק לחולין וכו' אשם נמי הלכתא וכו' כל שבחטאת מתה באשם רועה אלא מעתה יבמה וכו' התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא (להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו) פדר"ל דאמר טב למיתב טן דו וכו' וכ' תוס' התם בד"ה דאדעתא דהכי וכו' נר' דבנפל' מן האירוסין מיירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה. אלא מן האירוסין מיירי דמקדושין אין לה שום טוב' עכ"ל. ואספ"ז שם כ' בשם הרא"ש דמן האירוסין אינו מעכב דאם היתה רוצה להתנו' וכו' הלכך חשיב כאלו התנית אבל מן הנשואין ודאי לא הוי הבעל שומע לה לעשו' בעילתו בעילת זנות עכ"ל. מכאן משמע דאף בכה"ג חושש לביאת זנות דלא כבית שמואל סי' קנ"ז]:

[ד.] כתובו' ס"ח. אמר שמואל לפרנסה שמין באב (לתת נדוניא לבת כפי אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן) ומסיק הש"ס דשמואל אמר כר' יהודה (במתני' אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמי' שאדם עני והעשיר וכו') וקמ"ל דטעמ' דר"י דאזלינן בתר אומדנא לא שנא השיאה ול"ש לא השיאה:

[ה.] כתובות צ"ז איבעי' ליה זבין ולא אצטריך ליה זוזי (מכר שדהו ואנן יודעין שהי' חפץ לקנות שדה פ' או פרגמטי' פ' באותן מעות ולא אצטרכו להו זוזי שחזרו בהן המוכרין) הדר' זבינ' או לא ת"ש דההיא בצורת' דהוי בנהרדעא (שהי' רעב ושנת בצורת) זבינהו כ"ע לאפדנייהו לסוף אתי חטי א"ל ר' נחמן דינא הוא דהדרי אפדנייהו למרייהו. התם נמי זביני בטעות הוי דאגלאי מלתא דארבא (ספינה) בעקולי הוי קיימ' (ואלו ידעו המוכרין כן לא היו מוכרים בתיהם משעת מכיר' הוי לי' טעות אבל היכא דמכיר' לאו בטעות כגון שחזרו בהן מוכרי חטין לאחר שמכרו אלו בתיהן או שבאו חטין ממק"א שעדיין לא נעקרו ממקומן לא הדרי) והלכת' זבין ולא אצטרכי לי' זוזי הדרי זביני. כ' תוס' וכגון שגילה דעתו בשעת מכירה דאמר דלזבן תורי קזבין דאי שתק הוי דברים שבלב עכ"ל (משמע דתוס' פליג על רש"י שכ' ואנו יודעין וכו' משמע דלא צריך גלוי דעת בשעת מעש') וכ"כ הרא"ש ודוקא בדגלי דעתי' בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אבל אי שתיק בשעת המכר אע"פ שגילה דעתו קודם לכן הוי דברים שבלב. ויש דברים שאין מועיל בהם גלוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא שאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני'. וכיון דבעי תנאי בעי כפול. ויש דברים שאפי' גלוי דעת אין צריך משום דאיכא אומדנא דמוכח וכו' משום דבלאו גלוי דעת אנן סהדי דלהכי איכווין כגון שטר מברחת (אשה שנתנה נכסיה לאחר קודם שנשאת כדי להבריחם מבעלה שלא יזכה בהן ואע"פ דמתנ' אינה דלא רצתה לאקנוי אלא כל זמן שתהי' תחת בעלה. מכל מקום לא זכה בהן הבעל דעשאוהו כנכסים שאין ידועין לבעל לר' שמעון כדאי' כתובו' ע"ט). ולקח מן האיש וחזר ולקח מן האש' והכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ב"ב קל"ט. וש"מ שכ' כל נכסיו לאחרים. וההיא דשמע שמת בנו וכו'. וכן המקדש אחותו בין למ"ד פקדון וכו' וכן סבלונו' וקדושין דהדרי. וכן נדרי זריזין כל אלו אומדנ' דמוכח אינון שלכך אפי' גלוי דעת לא בעי לא בשעת מעשה ולא קודם לכן. אבל זבין ולא אצטרכו לי' זוזי וזבין אדעתא למיסק לארעא ישראל אע"ג דגלי דעתי' מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גלוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גלוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה מכרו. והא דאמרי' דהדרי זביני דוקא דלא אצטרכו לי' זוזי מחמת דבר שנתחדש אח"כ כגון בצורתא וכו' או שחזרו בהן המוכרין שרצ' לקנות מהם הדבר הידוע אבל אם חזר בו המוכר הנרסים ואין רוצה לקנו' אע"פ שמוצא לקנו' לא הדרי זביני כההיא דהאיש מקדש דאמרי' אי בעי סליק וכו' עכ"ל הרא"ש. וכ"כ תוס' כתובו' ע"ח גבי ההיא דכתבינהו נכסיה לברתי' שפי' רש"י והודיעה לעדים שלהבריח מבעל' מתכוונת כ' תוס' ואין נרא' לר"י דא"כ אמאי פליג רב ענן ורבא ארב נחמן. לכן נרא' לר"י דלא אמרה מידי אלא גלוי מלתא בעלמא איכא דהדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה עכ"ל. [ו.] בתרא צ"ג גרסי' שור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח אין אומרין בידוע שזה נגחו (דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ואפי' ממון המוטל בספק לא הוי לשלומי פלגא. דמאן לימא לן שזה נגחו הואיל ואיכא שוורים אחרים ולא דמי לשור שנגח את הפרה וכו' התם טעמ' שהרי רואין שנגח את הפרה והעמד פרה על חזקתה והשתא ילדה) ורב אחא אמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצ' גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו (דרב אחא אזל בתר אומדנא בדיני ממונו' והכי אמרי' סנהדרין ל"ז וכיון שהוא מוחזק ליגח ועומד בצדו אמרי' דהיא נגחו) כ' תוס' והא דתנן (ב"ק ל"ה) זה אומר מועד הזיק וכו' מודה רב אחא שיש לתלו' בהם כמו במועד כיון שגם התם רודף ואמרי' המע"ה עכ"ל. [ז.] שבועות ל"ד. ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר (בשבועת העדות) אלא בתביעת ממון וכו' ריה"ג אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר. לימא דריה"ג לית לי' דרב אחא. דאי אית לי' בדיני נפשו' נמי משכחת לה כר' שמעון בן שטח (פי' ידיעה בלא ראי') אפי' תימא אית לי' בשלמא ידיעה בלא ראי' משכחת לה (כגון הא דשמעון בן שטח) אלא ראי' בלא ידיעה היכא משכחת לה (אם ראה שהרג אדם ואינו יודע מי הוא) מי לא בעי למידע אם כותי הרג או ישראל הרג. כ' תוס' משמע דרב אחא אית לי' אומדנא בדיני נפשות ובסנהדרין (ל"ז) משמע דרב אחא לא איירי אלא בד"מ. וי"ל דודאי מעיקר' דס"ד דלא מתוקם מתני' כרבנן ע"כ מוקי לה כרב אחא ואית לן למימר דלא איירי אלא בד"מ אבל לפי המסקנ' וכו' מצינן למימר דרב אחא אית לי' אפי' בד"נ אבל עוד תימא דמשמע משום דאית לי' בד"מ אית לי' נמי בד"נ וא"כ אפי' ל"ל דרב אחא משכחת לה אומדנ'