כסף נבחר חלק א פז

אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה דמשמע שצריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה עכ"ל (והא דפריך מההי' דכל המתלקט אההי' דאחים שחלקו באמת הוי מצי לחלק בהכי. תוס' פ' כל הגט):

[ז.] בכורות דף נ"ו ע"ב מתני' האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה (כל ימי שותפו' דכתיב יהי' לך ולא של שותפו'. והיינו היכ' שחלקו ירושתן ואח"כ נשתתפו) חייבין במעשר בהמ' פטורין מן הקלבון. קנו מתפיסת הבית (שנפלו להם בהמה מאביהם) חייבין (במעשר בהמה) ואם לאו פטורין. חלקו וחזרו ונשתתפו (הוי כשותפין דעלמ') חייבין בקלבון ופטורין ממעשר. גמ'] אמר רב ענן לא שנו (דהוי שותפו' להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו) אלא שחלקו גדיים נגד התישים לפי שוויתן (דהתם ליכ' למימר זה חלקו המגיעו ממיתת אביהן דודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים ובחצי התישים הלכך השת' קנין הוא שזה קונה מזה והוולדות שישנן בשעת חלוק' פטורין משום לקוח ואותן העתידין לבא פטורין משום שותפו') אבל חלקו גדיים נגד גדיים וכו' אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך (דאמר בריר' וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביו ועדיין שם ירושה היא וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כמריש' ולא שותפות הוא) ורב נחמן אמר אפי' חלקו גדיים נגד גדיים (דאין בריר' והוו מריש' לקוחות והדר שותפין) ר' אלעזר אמר ל"ש אלא שחלקו תשע' (גדולים) כנגד עשרה (פחותים דהיינו שומ' וליכא למימר ברירה) אבל חלקו ט' כנגד ט' וכו' אומר זה חלקו המגיע משעה ראשונ' לכך. ור' יוחנן אמר אפי' חלקו ט' כנגד ט' אין אומר זה חלקו המגיעו וכו' (ר"א ור"י בפלוגת' דרב ענן ורב נחמן פליגי). ואזד' ר"י לטעמי' דאמר אחים שחלקו לקוחו'. וצריכי (הנך תרתי דר' יוחנן) דאי אשמעינן הכא בהא קאמר ר' יוחנן כבנך מה בנך בברור לך (שנולד ברשותך) אף שורך בברור לך אבל שדה מכר אמר רחמנ' ליהדר אבל ירושה לא ואי אשמעינן שדה לחומר' א"נ כתחלה אבל הכא אימ' לא צריכ'. מיתבי' וכן השותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין (לגבי מזבח) (משום מחיר כלב) ואי אמרת יש בריר' לברור חד מינייהו לבהדי כלב ולשקול והנך לשתרי אמר רב אשי אי דשוו כלהו להדדי (שכל כבש שבאותו תשעה יש לו חבר באותן העשרה ששוה כמותו ונמצא שהעשירי כנגד הכלב ה"נ דיש בריר' ונוטל א' במחיר כלב והשאר מותרין) ה"נ הב"ע דלא שוו כלהו להדדי (שתשע' כבשים שבתוך עשר' שוין יותר מתשע' שעם הכלב וכלב שוה את העשירי ואותו משהו ששוין אותן תשע' שכנגדן יותר מתשע' שעמו דהשת' הוי מחיר כלב הולך בכל התשע' שכנגדו בכל חד פורת' והעשירי כנגדו) ושוה האי כלבא חד ומשהו והאי משהו משיך ואתי בכלהו וכו'. כתבו תוס' וא"ת מה יועיל אם יברור וכו' הא אין ידוע איזהו אותו שנגד הכלב וכי תימ' לפי ששוה לכלב. הא דאמר אי דשוו כלהו להדדי ה"נ ואז האיך יכול לברר אותו שנגד הכלב להתיר האחרים. וי"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש בריר' שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמ' כך דעתו מתחל' דאותו שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל ובתמור' דף ל' אית' הכי השותפין שחלקו אחד נטל עשר' ואחד ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר. [גמ' ניפוק חדא להדי כלבא והנך כלהו לשתרי. הב"ע כגון דטפי דמי כל מחד מינייהו וכו'. כתבו תוס' בד"ה ואידך לשתרי פי' מטעם בריר' והשתא ניחא לפסק ר"י דפסק הלכת' בכולי ש"ס יש בריר' אבל לר"ת שפסק אין בריר' היכי פריך כ"כ בפשיטו'. וי"ל משום דאיכ' תנאי דאית להו בריר' פריך לי' ממתני' דלא מתוקמי כוותי'. יש לתמוה דהכי משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על הבריר' לומר שזהו האיסור שנסתלק וכן בהלוקח יין וכן פריך ביומא ונשקול ד' זוזי וכו' א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אבריר' ונשקול כשיעור איסור ואידך לישרי וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרי' ימותו ואמאי נהי דבעלי חיים לא בטלי מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לשתרי. ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחל' ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אבריר' כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובו' נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל (ונראה דתוס' בבכורו' דף נ"ו ב' ל"ל האי סבר'. ושמעתי מקשין על סברת הרמ"ר מהא דחולין דף מ"א דפרכינן למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב כתבו תוס' למ"ד מנסך ממש פריך ומשני הש"ס כגון דאית לי' שותפו' בגווי' וכתבו תוס' הא אכתי קשה היינו מדמע דלא נאסר חלק חבירו אלא משום דמיערב בשלו וי"ל דמ"מ קמ"ל דאע"ג דחייב מיתה לא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' וכו' והשת' לדעת הרמ"ר אמאי חייב התם לשלם יקח האחר את חלקו ויניח חלק חברו ואמרינן הוברר הדבר כיון דלא הי' נאסר עד אחר התערובות. ונרא' דהתם איכ' רב נחמן וכו' דאמר אין אוסר ואיהו מוקי סתם מתני' דבכורו' כמ"ד אין בריר' ובודאי לדידי' נמי סתם מתני' דהמטמא נמי אתי' כמ"ד אין בריר' ולכן משני הש"ס לדידי' שפיר דמיירי בשותפו'. ואי קשי' הך בריית' דאית' בגיטין המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דברי ר"מ היכי משני לה הא בדאית לי' שותפו' ליכא לאוקמי דהא ר"מ סובר יש ברירה בהלוקח יין ואם כן ע"כ צ"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו. י"ל לדעת תוס' בעירובין דמחלק בין היכא שמתנה בפירוש ובין היכא שאינו מתנה אתי שפיר דר"מ ל"ל ברירה אלא היכא שמתנה אמנם לדעת מי שאינו מחלק בכך קשה כנ"ל):

[ח.] מעילה דף כ"א ע"ב מתני' נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוצי' הראשונ' מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא כל הכיס. ומודה ר"ע באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס. גמ'] כי אתי רב דימי אמר רמי לי' ר"ל לר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל סיפא באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש שלא יהי' בו הקדש כל שהו' דכיון דאמר הכי משמע דפרוט' אחרונה קאמר דתהא הקדש] ר"פ אמר כיסין אלוגין רמי לי' דתנן הלוקח יין וכו' אמר' יהודה ור' יוסי ור"ש קשי' אדר"ע דמודה שמוציא והולך עד אחרונה דכי היכ' דהכא אמרו אין ברירה דמן הראשון אמרי' נמי שהיא תרומה. גבי הקדש נמי אכל פרוטה איכ' למימר שהוא הקדש) א"ל סיפא דמתני' באומר לא יפטור. וכתבו תוס' דס"ד טעמ' דמתני' משום ברירה אע"פ שאין מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש בריר' מ"מ דוק' משום שפירש שאני עתיד להפריש. אבל בסתמ' לא. ומשני באומר לא יפטור דהוי כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה. א"נ מטעם זה יועיל אפי' למ"ד אין ברירה עכ"ל:

[ט.] מנחות דף ע"ח ע"ב אתמר תודה ששחטו על פ' חלות חזקי' אמר קדשי מ' מתוך פ' (קסבר דלאחריו' קמכוין) ר' יוחנן אמר לא קדשי (דלקרבן גדול קמכוין). אמר ר' זיר' הכל מודים היכא דאמר לקדשו מ' מתוך פ' קדשו וכו'. כתבו תוס' אע"ג דר"י לית לי' ברירה היינו היכא כשמתברר לבסוף לאו כלום עביד אבל הכא קדשו כל היכ' דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין שקל עכ"ל.