כסף נבחר חלק א פו

שחלקו דאינו מברר דבריו כלום ובמרובה דפריך דר' יוחנן אדר"י דבההיא דכל המתלקט אית לי' ברירה ובההיא דאחים ל"ל ברירה הוי מצי לחלק כדפרישית אלא דניחא לי' למימ' כל הנלקט כדקתני מתני' ועוד דלא מצי לחלק הכי דהא ר' יוחנן ל"ל ברירה אפי' היכא דמברר בריש כל הגט עכ"ל (ע' תוס' ב"ק דף ס"ט ותוס' פרק כל הגט). [ד.] עירובין דף פ"ב מתני' כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה וכל שקיבל עליו מבעוד יום (לסמוך על עירוב זה ולילך) מותר. משתחשך אסור שאין מערבין משתחשך. גמ'] שמעת מיניה אין ברירה (דלא מסתבר דאפי' בערובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמר לעיל (ל"ז) מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. תוס') (דאי יש בריר' אגלי מלתא למפרע דמבע"י הוי נ"ל) אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני (הודיעוהו אע"פ שלא נתרצה מבע"י ונתרצה משחשכה אמרי' הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתי' לכך הי' ולא הודיעוהו עד שחשכה מאי ברירה איכ' הא לא הוי ידע דאיכ' עירוב דנימ' דדעתי' עליה הוי):

[ה.] יומא דף נ"ה תנן התם (בשקלים) ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה (שופר לתת לתוכו מעות מי שעליו קן חובה של זב וזבה וכו' (כשם שהיו שופרות לקן נדבה וכהנים לוקחין במעות קינין ומקריבין אותן) מפני התערובות מאי מפני התערובות (ומסיק הש"ס) משום חטאת שמתה בעליה ודאי שאנו יודעין בו שמת משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבה ונברר ד' זוזי ונשדי במיא והנך נשתרי ר' יהודה ל"ל בריר' (לא סמכינן אברירה למשרי איסור') מנא לן אי לימא מהא דתני' הלוקח יין וכו' דלמ' שאני התם כדקתני טעמ' א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו' ואמר להם לכשיבקע אלא מדתני איו וכו' והוינן בה מ"ש לכאן ולכאן דלא וכו' ואמר ר' יוחנן כשכבר בא החכם. כתבו תוס' תימ' אליב' דמאן קא מייתי מדאיו אי אליבי' דרב מאי מייתי מדאין דהוי תולה בדעת עצמו לשופרות דהוי תולה בדעת אחרים דבדעת אחרים אית לי' לר' יהודה ברירה ואי אליבי' דר' יוחנן הא לדידי' ליתא לדאיו ונר' לי דאליבי' דרב מייתי הכא וההי' דשופרות חשיב כתולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשו' אנא בלקיחת בעלים א"נ בעשיית כהן תלי' דעת כהן המקריב חשיב כמו היא עצמה. ובהא נמי מתרצי מאי דק' לי מאי קאמר לית' למתני' מקמי' דאיו ודהלוקח והא מלת' דר' יהודה אינה משנה כההי' דלוקח אלא בריית' ואמאי סמינן מתניתין דעירובין מקמי תרי ברייתות רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו והי' נר' לתרץ דרב לטעמיה דאמר ב"ק (צ"ו) סמי מתניתין מקמי תרי בריית'. ולפי מה שפירשתי דההי' דשופרו' חשיב כתול' בדעת עצמו ניח' דבלאו הכי איכ' למימר ליתא למתני' דעירובין מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו והא דלא מייתי לה התם משום דאינה פשוטה כל כך שיהא טעמ' של ר' יהודה משום דאין בריר' דהא דייקינן עלה טוב' בשמעת' ומהשת' נמי ניח' דלא נצטרך לדחוק ולומר דר"י פליג ארב וסבר לית' לדאיו כי זהו דוחק ועוד דקשי' מההי' דביצה (ל"ז) (דפריך אהא דקאמר דלר' יוחנן בדרבנן אית לי' בריר' מדמפרש ר' יוחנן מלת' דאיו אלמ' הכי ס"ל) אלא נימ' דלר' יוחנן לית' למתני' דעירובין ודבריית' דכל שילקטו מקמי מתני' דשופרות ודהלוקח ודאיו. וההי' דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוחנן דלא דייקינן מיני' דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דלמ' לכי מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתיבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כא"א לכל דבריה לפ"ז מייתי שפיר בשמעת' מדאיו בין לרב בין לר' יוחנן עכ"ל. ותוס' ישנים כתבו והר"ר אלחנן פי' דשאני הכא לפי כשהכניס מעות דמי חטאתו בשופר לא התנה בפירוש בעצמו אם ימות ילכו לים המלח אבל גבי גט התנה בפירוש אם ימות ולכך יש לנו לומר דיש בריר' והא דמייתי בשמעתין דאיו הכי מייתי ראי' מדל"ל לר' יהודה ברירה כשתולה בדעת עצמו והתנה ה"ה נמי דל"ל היכ' דתולה בדעת אחרים בדלא התנה ור' יוחנן דל"ל האי חילוק' יסבור דלית' לדאיו. והכ' אליבי' דרב קאמר עכ"ל. עוד כתבו תוס' בד"ה דברי ר"מ ויש מי שאומר דכל דבר שהוא כעין תנאי לא שייך ברירה והא דדייק לכי מיית הוי גיטא אלמ' יש ברירה היינו משוה דמוקמינן באומר מעת שאני בעולם ואם כן בשעה שיש לגט לחול לא מוכח' מלת' אם חייל או לא אלא שלאחר מיתה אמרי' הוברר הדבר למפרע שזו היתה שעה אחת קודם למיתתו. ומיהו ק' מההי' דאם בא חכם שהוא דרך תנאי וקרי לי' בריר' ויש לחלק לפי שמניח ב' עירובין. ואין נראה ועוד קשה מהריני בועלך אלא פירש"י בגיטין עיקר דבתנאי בדבר שאינו בידו קרינן לי' בריר' עכ"ל:

[ו.] בב"ק דף ס"ט גופא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזת אדמה [להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון] ושל ערלה בחרסית וכו' אמר ר"ש ב"ג בד"א בשביעית דהפקר נינהו (ובהיתר הן באין לאכול) אבל בשאר שני שבוע (שהם באין לגזול) הלעיטהו לרשע וימות. והצנועים (בני אדם חסידי' שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העביר') מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו [אלמ' אע"ג דלית' ברשותי' מפריק] אמרי לא תימ' כל הנלקט אלא אימ' כל המתלקט [שעתידין ללקוט] (דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה הי' מתחלל. תוס') ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר"י צנועין ורב דוסא אמרו דבר א' ור' דוסא נלקט קאמר דתני' (לענין לקט קא מיירי) ר' יהודה אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום (דקי"ל שני שבלים לקט ג' אינו לקט ואין כל עניים בקיאים בהלכה לפיכך צריך בעה"ב להפקיר) יהא הפקר ר' דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר איפוך דר' יהודה לר' דוסא אמאי אפכית מתנית' אפכה לר' יוחנן ואימ' צנועים ור' יהודה אמרו דבר אחד אמרי לא סגי דלא מתהפכת מתני' דבהא מתני' קתני אית לי' לר' יהודה בריר' (דקאמר כל שילקט וכי לקיט אמרינ' הוברר שזה הפקר ואע"פ שאין בעה"ב יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם) ושמעינן לי' לר' יהודה בעלמ' דל"ל בריר' דתני' הלוקח יין וכו' אמרו ס"ס אמאי קא אפכית למתני' משום דקשי' דר' יהודה אדר"י השת' נמי קשי' דר' יוחנן אדר"י דאמרת לר' יוחנן אימ' כל המתלקט אלמ' אית לי' בריר' והא ר' יוחנן ל"ל בריר' דאמר אחים שחלקו לקוחות [ולא אמרי' הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד וירוש' לא קאמר רחמנ' דתיהדר אלא אמרי' חלקו של זה הי' ראוי לזה והחליפו] אלא לעולם כל הנלקט (ודקא קשי' סתם מתני' דצנועים לר' יוחנן) ר' יוחנן סתמ' אחרינ' אשכח (דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו. ואי קשי' הא לא סגי דלא מתהפכ' מתני' משום בריר' לא תיפוך דאית לי' לר' יהוד' בריר' וטעמ' דהלוקח יין וכו' משום שמא יבקע הנוד. רש"י). כתבו תוס' הקש' הר"ר טובי' תקשי דר' יוחנן אדר"י דהא ל"ל בריר' והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וסתם מתני' בהלוקח כר"מ דאית לי' בריר' ואע"ג דבסתמ' דצנועין ל"ל בריר' מאי אולמי' דהאי סתמ' מהאי סתמ' ושמא ר' יוחנן היכ' שמתנה בפירוש לא קאמר ר' יוחנן דאין בריר' ובריש כל הגט דקאמר ר' יוחנן אף