כסף נבחר חלק א פא

להוציא ורב נחמן כרבנן דאית להו המע"ה. אי נמי ר' נחמן א"ש כסומכוס דמוד' היכא דליכ' דררא דממונ' המע"ה. וי"ל דלסומכוס דאית לי' חולקין הוי כאלו תרווייהו מוחזקין בו וכיון דלדידי' אהני ברי נגד שמא וחייב הכל ה"נ הוי לן למימר לרבנן דאהני נמי ברי נגד שמא לכל הפחות לומר שיחלוקו עכ"ל. עוד כתבו ולרב ושמואל דפטרי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. מודה במקצת אמאי חייב יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי אמר איני יודע וי"ל דאין אדם טוען ברצון איני יודע (כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא טוען א"י כ"כ תוס' לעיל). כ' נמוקי יוסף וא"ת מאי פריך ארב נחמן הא מתני' הוי כא"י אם החזרתי וי"ל מסיפא פריך דשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן ואינו יודע איזה נמצא שא"י אם נעש' שואל עליה אם לאו א"נ מרישא שאלה חצי יום סתמא קתני ולא מוכרחת מלתא למימר שיהא חצי ראשון מן היום בשאלה וכו' וכיון שאינו יודע שמתה בזמן השאל' אינו מודה בשאל' כלל וכו' והאי גוונא דוקא אצטריך לפום הרמב"ם דפסק כההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה חייבין לשלם מנכסי אביהן מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכ' באונסין. אבל לפי' רמב"ן דפסק כרב פפא דנכסי אבוהון לא נתחייבו שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסין וכו' מקשה תלמודא אפי' אם חצי יום הראשון בשאלה וכו' כיון דאין חיוב אונסין משעת משיכ' אלא משע' שנאנסו והוא אינו יודע מתי נאנסו הוי כאיני יודע אם נתחייבתי ופטור ושפיר פריך. ורשב"א כ' שפסק רמב"ן עיקר עכ"ל. ואספ"ז בשם הריטב"א כ' דאפי' למ"ד התם דשואל מחייב משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאית' ברשותי' דמריה איתא וליכ' על השואל שום חיוב אלא לומר דכי נגנבה או נאנס' ואית חיוב עליה משתעבד נכסי למפרע משעת משיכה ונפקא מיני' למי שמכר נכסיו בנתים או לענין דהניח להן אביהן וכו' כדאית' בהגוזל. מ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכורה מתה הרי הוא כאומר א"י אם נתחייבתי ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו לך נכסי כלל וזה ברור עכ"ל. (וגם תוס' כתבו דהכא הוי כאיני יודע אם השאלתני). ועיין ב"מ דף קי"ו דפריך הש"ס נמי ממתני' דהבית והעליי' של ב' שנפלו על ר"נ ומשני כגון שיש עסק שבועה וכו' וכתבו שם תוס' דאע"ג דטעמ' דר"נ דאוקי ממונא בחזקת מרי' והכא אוקימנ' דקיימי בר"ה וכו' מ"מ בהכי חשיב מוחזק שאנו יודעין שהחצר שלו ולכן פריך שפיר:

[ו.] בב"ק דף ק"ג ע"ב תניא גזל אחד מחמשה וא"י איזה מהן גזל וכל אחד אומר אותי גזל מניח גזלה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד וכו'. כתבו תוס' אפי' מ"ד ברי ושמא ברי עדיף ומפקינין ממונא מצי סבר כר"ע דא"צ לשלם לכל אחד דהא לדידי' נמי ברי שארבעה משקרין הלכך ברי דידי' לא חשיב לגבי שמא דידי' לאפוקי ממונ' ואפי' ר"נ ור"י דאמרי פטור וכו' מצי סברי הכא אפי' כר"ע שישלם לכל א' דהכא מיהא מנה מודה דאית לי' לשלומי אבל התם לא מוד' מידי עכ"ל. (ועיין ב"מ דף ל"ז). וביבמות דף קי"ח ע"ב נמי אית' האי פלוגת' דר"ט ור"ע. ואמרי' התם דר"ש בן אלעזר אמר לא נחלקו ר"ע ור"ע על שקידש א' מחמש נשים ואין יודע איז' קידש שמניח כתובה ביניהם ומסתלק על מה נחלקו על שבעל אחת מחמש וכו' (דגינה אותה בביא' צריך להוציא עצמו מידי עביר') לא נחלקו ר"ע ור"ט על שלקח מקח מחמש' ואינו יודע ממי לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק לא נחלקו אלא בגזל וכו' (הואיל ואיסורא עביד קניס לי' ר"ע) מדקאמר רשב"א בקידש ולקח לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי וכו'. וכתב באספ"ז ב"מ דף ל"ז ולענין פסק הלכה ופלוגת' דר"ט ור"ע הלכ' כר"ע מחברו ופלוגת' דת"ק ור"ש בן אלעזר אליבי' דר"ע פסק הרי"ף כרשב"א דאסיקנ' טעמ' דת"ק דרשב"א דס"ל אליב' דר"ע דמדינא ברי ושמא ברי עדיף מש"ה מחייב אפי' בלקח. לא קי"ל כוותי' דהא קי"ל כר"נ אלא ע"כ כרשב"א קי"ל דאמר דלא מחייב בברי ושמא אלא היכא דאיכ' למקנסי' כגון בגזל או בבעל אחת וכו' (דעבד איסור' דרבנן דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה. כן איתא ביבמות) אבל בלקח לא. אך בשם הרמב"ם כ' דאיכ' למימר דרב נחמן אמר לך אנא דאמרי אפי' לת"ק אליב' דר"ע משום דס"ל אפי' בלקח קניס דה"ל למידק ובהא פליגי דרשב"א לא קניס בלקח עכ"ל. ועוד כתב באספ"ז נמצא פסקן של דברים בשמא ושמא וברי ושמא בדיני שמים ובדיני אדם דכל היכא שיש לחוש שמא הוא מעכב ממון חברו בידו והלה תובעו בברי אע"ג דלא הו"ל למידק חייב וזו שאמרו פ' הגוזל מנה לי וכו' והלה אומר א"י חייב בבא לצאת ידי שמים אבל היכא שאין הלה תובעו אע"פ שהוא מסופק שמא נשאר ממון אחרים בידו כיון דלא הו"ל למידק פטור אפי' בדיני שמים וזו ששנינו שם איני יודע אם הפקדת אצלי פטור ואוקימנ' בבא לצאת י"ש. ומיהו ה"מ היכא שמסופק בעיקר חיובו אבל היכא שיודע שנתחייב ואינו יודע אם נפטר מחיובו אפי' לא תבעו חייב לצי"ש והיינו רישא דהתם. אבל היכא שאין לחוש שהוא מעכב ממון אחרים בידו כגון כל הני גווני דשמעתין שהוא יודע עיקר חוב אלא שמסופק למי נתחייב כל היכ' דעבד איסורא כגון גזל א"נ דהוי לי' למידק כגון נפקד בשתי כריכות (כדמיירי התם במציעא) אע"פ שאין הלה תובעו נותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת י"ש והיינו רישא דמתני' (במציעא) אמר לשנים גזלתי א' מכם או אביו של א' מכם הפקיד אצלי מנה וכו' אבל היכא דלא עבד איסור' ולא הו"ל למידק אע"פ שהלוה תובעו בברי והוא אומר א"י פטור והיינו סיפא דמתני' דשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים שאפי' בא לצאת י"ש אינו נותן אלא מנה לזה ומנה לזה וכו' אבל אחרים סוברים כיון דברי ושמא הוא דוקא בדיני אדם פטור אבל בדיני שמים חייב. ואינו מחוור. ולענין דיני אדם כל היכא דהוי שמא ושמא א"נ ברי וברי ל"ש לא עבד איסור' ולא הוי למידק ול"ש עבד איסורא פטור מדיני אדם. אבל היכא דהוי ברי ושמא או עבד איסורא או ה"ל למידק חייב לשלם לכל אחד מקנס' ולא מדינא. אבל היכא דלא עבד איסור' ולא הו"ל למידק כגון נפקד בכרך א' א"נ לקח מחמשה בני אדם (דלא הו"ל למידק דהוא סבר לאלתר יבקש מוכר דמי מכר) אע"ג דהוי ברי ושמא פטור כרשב"א אליבי' דר"ע וכבר כתבנו שאפשר לפוטרו בזו אף לצאת ידי שמים כיון שהוא יודע עיקר חיובו ואינו מעכב ממון אחרים בידו וכו' זהו דרך הראשונים ומה שהסכימו בו גדולי האחרונים אבל הראב"ד ורז"ה פוסקין כר"ט דטעמ' דר"ע דקנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסות הר"ן. עיין נמוקי יוסף פרק המפקיד:

[ז.] סוטה דף כ"ה מתני' מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלת כתובתה ולא שותה. ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובתן (פי' מתוך שלא שותת לא נוטלת כתובתה). כתבו תוס' ד"ה ב"ה וא"ת מ"ש מתני' מפלוגת' דר"ה ור"י וכו' ה"נ היא טוענת ברי אבל הוא אינו יכול לטעון טענת ברי ותהוי תיובתא דר"ה (צ"ל דקושייתם אליבא דאביי דלא מחלק בין ברי טוב לגרוע דהא הכא איכא ברי גרוע) י"ל מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי עכ"ל. וע' עוד שם:

[פסק] [ח.] בפ"א מטוען כתב הרמב"ם כור חטין יש לי בידך בודאי והנתבע משיב איני יודע שמא יש לך שמא אין לך הרי הנתבע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר לפי שלא חייב עצמו בודאי וכו'. מנה יש לי בידך וכו' והוא