כסף נבחר חלק א עו

בא במחתרת) והוכה בכל אדם ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. בשלמא והוכה בכל אדם אצטריך סד"א בעל הבית הוא דקים להו דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל אחר לא קמ"ל דרודף הוא ואפי' אחר נמי אלא ומת בכל מיתה וכו' למה לי מרוצח נפק' דתניא מות יומת אין לי אלא מית' הכתובה בו וכו' שאני התם דאמר קרא מות יומת ונגמר מיני' משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים ואין מלמדין (בפ' נגמר הדין דלא בעינן קרא כדכתיב הלכך אי לא רביי' הוי אמינא לבעי מיתה הכתובה בו כגון הכאה אבל לא לחונקו ולהטביעו במים ע"כ הסוגיא) הרי מבואר דרוצח וגואל הדם הוי ב' כתובים דלא בעינן אצלם קרא כדכתיב לכל דבריהם. ולא ילפינן שאר מינייהו. ועוד קשה לי הכה תכה גבי עיר הנדחת למה לי תיפוק לי' דילפינן מרוצח. וגם מות יומתו גבי סקילה למה לי כיון דכל חייבי מיתו' יכולין להמיתו בכל מיתה שאתה יכול וצ"ע]. עוד כ' כ"מ ויש לדקדק למה תפס רבינו דין נקטעה יד העדים גבי מי שעמד על נפשו דמשמע דאם לא עמד על נפשו חייב. ולפום סוגין משמע דשמואל סתם מיירי בין עמד בין לא עמד עכ"ל. ובפ"ה הלכה א' ממחוסרי כפרה כ' הרמב"ם שאם אין לו בהן יד וכו' אין לו טהרה וכו'. ובפ"ב דסוטה פסק אם היא אלמת או גדמת אינה שותה וכן האיש אלם או גדם אינו משקה אותה. ועיין בפ"ח מנזירות שפסק נזיר ממורט או שאין לו כפים מקריב קרבנותיו וא"צ להעביר תער על ראשו שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב. וכסף משנה מתמה על הרמב"ם ע"ש. ועיין לח"מ שם דמסיק דרמב"ם פסק כחכמים דאמרו בנזיר (מ"ו) אחר מעשה יחידי ישתה הנזיר יין כלומר אחר קרבן. דתגלחת ותנופ' אינן מעכבין עיין שם בגמרא דילפי בגזירה שוה:

(כלל לא) בעל חוב קונה משכון [א.] בב"מ דף פ"ב מתני' הלוהו על המשכון שומר שכר. גמ'] לימא מתני' דלא כר"א דתני' המלוה על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך וכו' אפי' תימא ר"א כאן שמשכנו בשעת הלואה (קאמר ר"א דאינו אלא שומר חנם) כאן שמשכנו שלא בשעת הלואה (כשתובעו מעותיו בבית דין ולא שילם ומשכנו ע"פ ב"ד דההוא ודאי לגוביינ' שקלי') הא אידי ואידי המלוה על המשכון קתני וכו' אלא מחוורת' מתני' דלא כר"א. במאי קמפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבעל חוב שקונה משכון (לכל מילי להתחייב באונסין) שנא' ולך תהי' צדקה אם אינו קונ' משכון צדקה מנא ליה מכאן לבעל חוב שקונה משכון. ותסבר' אימר דאמר ר"י במשכנו שלא בשעת הלואה (דהא קרא במשכון ע"י שליח ב"ד כתיב וכו' וההוא ודאי קנה דלגוביינא שקלי וליכ' לדמו' למשכנו בשעת הלואתו והך פלוגת' דר"א המלוה על המשכון קתני) אבל משכנו בשעת הלוא' מי אמר אלא משכנו שלא בשעת הלואה כ"ע אית להו דר"י והכא במשכנו בשעת הלואה ובשומר אבדה פליגי (דטעמ' דר"ע משום דשומר שכר מצוה הוא והעוסק במצוה פטור מן המצוה ואי בעי לא יהיב ריפתא לעניא) (בב"ק דף נ"ו ע"ב פליגי בשומר אבדה רבה ורב יוסף דרבה סבר כשומר חנם. ור"י סבר כשומר שכר דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה ריפת' לעניא איכא דמפרשי הכי רב יוסף אמר כש"ש כיון דרחמנ' שעבדיה בעל כרחיה הלכך כש"ש דמי. ופסק ר"ח וה"ג כרב יוסף. וכן נר' מרש"י שבועות דף מ"ד ע"ב. אבל הר"י פסק כרבה דקי"ל הלכה כרבה לגביה רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאית' ב"ב קמ"ג). כי באספ"ז בשם רשב"א דרש"י לא כתב דחייב באונסין אלא למסקנ' דר"י לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אבל למאי דס"ל מעיקר' דר"י אפי' בשעת הלואה קאמר וכר' עקיבא ע"כ ר"י לא לאונסין קאמר. מיהו קושט' דמילת' דר"י מאונסין פטר דר"י איתא בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה. והא דאמר אימר דאמר ר"י וכו' אינו אלא דחוי בעלמ' עכ"ל. ועוד אית' התם במתני' דר"מ ס"ל הלוהו על המשכון ש"ש ר' יהודה אומר הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות ש"ש (דלית לי' לר"י שכר מצוה לענין דינא) וכה"ג אית' הך סוגיא בשבועות. וכ' ר"ן ריש פרק שבועת הדיינין דבשעת הלואה קני משכון מטעם דקני לי' מעותיו. ושלא בשעת הלואה מטעם משום דבגוביינא דבי דינא אתי לידיה וקני מגזירת הכתוב אבל אם נתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואה לא קני למשכון וכו' עכ"ל:

[ב.] קדושין דף ח' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן (מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה כלום שאין המשכון מתנה). איתביה רבא לר"נ קידשה במשכון מקודשת. התם במשכון דאחרים (שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עלי' הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לו) וכדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו'. כתבו תוס' בד"ה מנה אין כאן פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין האיך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה ודחי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון והי' שלך פשיט' דמקודשת. וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקדושין. ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אמר לחברו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן המנה. ותימ' מהא דאמר במציע' (ע"ח) גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבד מקום שאין שם אדם וחזרו בהם שוכר עליהם או מטען וכו' ואמר רב נחמן עד כדי שכרן איתביה רבא לר"נ עד ארבעים וחמשה זוז התם כשראתה חבילה בידו פי' כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית והשת' כי באתה חבילה לידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן. וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוי' לו לשכור פועלים וכו' עכ"ל. והרא"ש כ' יש מפרשים הא דאמרי' משכון אין כאן דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא עובד' דאמת' וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחברו ונתן לו משכון משיכת המשכון כאלו זכה במתנ' ומביא ראי' מב"מ ע"ח. ולית' דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו דבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל האי דפועלים חייבים לשלם לו הפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם וכו' ומסיק אם נתחייב לו דבר בקנין סודר ונתן לו משכון עליו אז יחול השעבוד על המשכון ע"ש. כ' הר"ן בשם הרמב"ן אפי' היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינ' מקודשת דנהי דקני' לי' משכון להאי שעבוד' אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבוד' דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה ומש"ה משכון נמי אע"ג דגבי אשה הוא הרי הוא כאלו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השיעבוד וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן וכי תימ' נהי דשעבוד' גבי לוה למה אינ' מקודשת באותו שעבוד הא אמרי' קדושין