כסף נבחר חלק א סב

יהיה אלקים עמדי וכו'. (וע' בסמ"ע שם). [טז.] כ' רשב"א בתשו' שאם התנה שיפרע קנס חציו לבנין העיר אם יעבור על הדבר וחציו לחברו ועבר א' מהם וכיון שנתן משכון ביד האומנים (אינם ישראלים) ויודע באמת שיפר חלק בנין העיר ולא ינצל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה. ואין לומר שבמחצית התנה בדוקא והמחצית האחר אסמכתא שבדיבור א' אמרם ואין דיבור א' מתחלק לשנים ועוד שכל מעכשיו אין בו אסמכת' ועוד למקצת גדולי רבותי שאין אסמכת' אם תולה בדעת אחרים עכ"ל. ומהאי תשובה השיג המ"ל בפ' י"א ממכירה על מהר"ם פאדווה סי' נ'. מי שקנס עצמו אם לא יעשה דבר פלוני במנה. מחציתו לצדקה ומחציתו לכשכנגדו שכ' מהרמ"פ דהקדש קנה משום דאין אסמכתא להקדש וכשנגדו לא קנה משום אסמכת'. ומש"ל פסק אף שכנגדו קנה משום שקנה הצדקה כההיא דרשב"א עכ"ל. (ועיין תשו' הרשב"א הביא ד"מ בי"ד סי' רנ"ח ז"ל בא' שאמר אם ישחוק יתן למלך כך וכך ולהקדש כך וכך הואיל דהוי אסמכתא לגבי הדיוט גם ההקדש לא קנה לכאור' דברי תשו' הרשב"א סותרין זה את זה וצ"ל דבתשובה הראשונ' הוא יודע שצריך החציו ליתן לבנין העיר כיון שנתן הערבון ומתנה בדוקא. אבל הכא דלא נתן ערבון אינו בודאי שצריך לשלם לכך הוא אסמכתא להדיוט א"כ גם הקדש לא קנה. והטעם כתב הט"ז שם שדומה לקני את וחמור דלא קני (צ"ע דהא פסקינן בסי' ר"י דקנה מחצה) יהי' איך שיהי' התשובה האחרונ' מיירי שלא נתן ערבון. (לפי זה לא קשה קושיא מש"ל אמהר"מפ מההיא דרשב"א דמהר"מפ מיירי שלא נתן ערבון אלא בדבור בעלמא ומדמה אותו לקני את וחמור דקנה מחצה ושפיר פסק דהקדש קנה וכשנגדו לא קנה. כן נ"ל):

[יז.] כתב המרדכי סוף פרק שור שנגח ד"וה בשם ר"מ דאסמכתא מועלת בהקדש דאמירה לגבוה כמסיר' להדיוט היינו כמסירה המועלת בהדיוט ולא תימא מסירה סתם דהא אי מסר להדיוט לא מהני באסמכתא וכ"פ ר"מ דברי שכיב מרע כמסורין פי' כמסירה המועלת בכל מקום באיזה צד שתועיל שהרי כל דברי שכיב מרע מחמת מיתה אסמכתא היא אם ימות תנו ואפ"ה היכא דמת קנה עכ"ל. וכ"כ בית יוסף בי"ד סי' רנ"ח בשם תשו' הרא"ש דאמירה לגבוה הוי ככל יפוי כח שיוכל הדיוט לקנות. אבל בהג"א פרק זה בורר כתב ואותן אנשים שנדרו כך וכך לצדקה אם ישתקו פטורין מליתן כיון דגבי הדיוט הוי אסמכתא ה"ה גבי צדקה ואע"ג דמקני בדבור כדדרשינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה מ"מ לא עדיפא אמירה דגבוה ממסירה דהדיוט עכ"ל. ובכתבי מהרא"י הסכים לדעת הר"מ דמהני אסמכתא לצדקה ולהקדש. כ' עוד ב"י בי"ד סי' רנ"ח בשם תשו' הרד"ך דאסמכתא שייכא נמי בדבר מצוה. ויש ג' חילוקים בדבר א' מהם התנה לדבר רשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית או אתן כך לצדקה הוי אסמכתא כיון שהליכה הית' לדבר רשות. ב' אם התנה לדבר מצוה לזרז עצמו אם לא אעשה מצוה פלונית אתן כך לצדקה מועיל ולא הוי אסמכתא. ג' אם התנה להציל עצמו מצרה כגון יעקב אם יהי' וכו' לא הוי אסמכת' עכ"ל. וע' בש"ע י"ד סי' רנ"ח מדינים אלו:

[יח.] בפ' י"א מהל' מכירה נסתפק השער המלך אם נאמר במתנה על תנאי דשלעבר דין אסמכתא כגון אם הלך פלוני למקום פלוני אתן לך כך וכך וכו' ונראה שדין זה תלוי אי במעכשיו אין בו אסמכת' א"כ כל שהתנה בתנאי דשל עבר הרי הקנה לו מעכשיו שהרי מאות' שעה קנוי לו אם היה אותו מעשה. וא"כ לדעת הרמב"ם מהני ולדעת החולקין לא מהני. אמנם מצאתי להרב לחם רב סי' קפ"ב שסובר אפי' לדעת מי שאמר מעכשיו מבטל אסמכתא יש בתנאי שלעבר דין אסמכת' והוא תמוה בעיני שהרי כל תנאי שלעבר הרי הוא קנוי לו מעכשיו וצ"ע עכ"ל. וע' סי' שכ"ח וס"ל ושל"א בח"מ לענין אסמכתא בערבות וע' ח"מ ש"א בש"כ ס"ק ז' שכ' על הא דכ' הר"ן בכתובות פ' הנושא דלדעת הרמב"ם האומר חייב אני לך מנה ואמר אתם עדי יכול לחייב עצמו אע"פ שאינו חייב לו לא הוצרך לאוקמי הא דמתנה ש"ש להיות כשואל בקנו מידו (כדאיתא ב"מ צ"ד) אלא אפי' באתם עדי מהני. וכ' הש"כ דלא דמי דדוקא התם שמתחייב עצמו בלי ספק משא"כ בשומר שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד ודמי לערב שכ' הר"ן גופא דדמי לאסמכתא ולא מהני אתם עידי רק בקנין עכ"ל:

(כלל כה) אפקעינהו רבנן לקידושין [א.] כתובות דף ג' אמר רבא ולענין גיטין אינו כן (אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט ולא בא ה"ז גט ואינו יכול לומר אונס הייתי) מנ"ל לרבא הא וכו' אלא רבא סברא דנפשי' קאמר דאי אמרת לא להוי גט זמנין דלא אניס וסברה דאניס ומיעגנה ויתבא (ותקנו משום צנועות) ומשום פרוצות זמנין דאניס ואמר' דלא אניס ואזלה ומנסבה נמצא גט בטל ובניה ממזרים. ומי איכ' מידי דמדאוריית' לא להוי גט ומשום צנועות וכו' שרינן א"א לעלמ'. אין כל דמקדש אדעת' דרבנן קמקדש (על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדש שיהיו קיימין קדושין לפי דברי חכמים ויהיו בטלין לפי דברי חכמים על ידי גיטין שהכשירו חכמים) ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' (כשיבא גט כזה אחריה) תינח קדיש בכספא (דנימא גט זה עוקר הקדושין ועוש' מעות מתנה מעיקרא) קידש בביא' מאי איכא למימר (מאי אפקע' מעיקרא איכ' בשלמ' ע"י גט כשר אע"פ שהקדושין קיימין עד עכשיו גזרת הכ' הוא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא אבל זה שאינו גט מהתור' ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידש על דעת חכמים ושביטל ע"פ חכמים צריך אתה לומר שמעיקרו לא יהא קידושין ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קדושין למפרע מה תהא על ביאתו) שוויי' רבנן לבעילתו בעילת זנות (למפרע ע"י גט דדבריהם ויש בהן כח לעשות כן שהרי הוא תלה בהן. שמעתי כל רבותי מפרשים תינח קדיש בכספא דקדושין דרבנן נינהו. ואי אפשר לומ' כן חדא דגזיר' שוה היא קיחה משדה עפרון וכל הלמד מגזר' שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר ועוד אי דרבנן הוא אין סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזר' על שגגתן. וסוף סוף כי קא משנינן שוויי' רבנן בעילת זנות ע"כ צריך אתה לפרש כמו שפירשתי שהקדושין נעקרין מעיקרן ולא מכאן ולהב'. והמפרש לומר שוויי' רבנן לכל מקדשי בביאה ביאת זנות טעות גמור הוא ובא להתיר אשת איש המתקדשת בביאה בלא גט מן הטעם הזה ולא מצינו זאת בש"ס ע"כ פירש"י) ותוס' כתבו אפקעינהו וכו' לכן אומרים כדת משה וישראל. תינח קידש בכספא דהפקר בית דין הפקר וממיל' כל בעילותיו זנות קידש בביאה איך יפקיעו ביאה של קדושין ומשני שוויי' וכו' ואין כאן קדושין עכ"ל. כתב אספ"ז בשם גליון וז"ל כל המקדש וכו' תלמוד' קמשני דודאי משום צנועות לחו' התירו אשת איש ע"י שגרמו לגט כזה לעשותו כשר מן התור'. כיצד דכל דמקדש כו' שיתקיימו קדושי' לפי דעת חכמים ודעת חכמים היא להיותן קדושין על מנת שכשיתן גט לאשתו סתם שלא יטעון בפי' טענת אונס וכו' ואם לא יחפוץ האיש לעשותו גט אפקעינהו לקדושין מיני' שהרי לא נתקיים התנאי הלכך הוי גט מן התור' דאנן סהדי שכל מקדש אשה חפץ היא שיהיו קדושין ויתקיימו התנאים שקדושין תלוין בהם כדי שלא תהא ביאתו ביאת זנות ודמי כמי שפי' בשעת קדושין שיהא הגט גט אע"פ שיש בו אונס וכו' אבל אם פירש ונתן גט ע"מ שאם יבא אונס לא יהא גט התם אע"ג דאיכ' למיחש