כסף נבחר חלק א נז

הלכך לדידהו האומר ה"ז עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא היא בירושלמי עכ"ל הר"ן). ורא"ש בפירושו כ' וז"ל דאמירה לגבוה וכו' וחייב לקיים כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למהדר ביה עכ"ל (ועיין תוס' יבמות צ"ג שכתבו אם אמר פירות ערוגה זו יהא תרומה על פירות ערוג' זו תלושין וכו' דלא בעי מעכשיו לפי שאמירה לגבוה כמסירה וכו' וחשוב כאלו מסרן ליד הקונה לעמוד בידו ולקנות כשיגיע הזמן שקבע):

[ג.] ע"א דף ס"ג בעי רב הושעיא קדמה והקדישתו מהו (אם אחד נתן לזונה טלה ואמר להוי בידך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו והקדישתו קודם ביאה) כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי (ואם קדמה והקריבתו קודם שבא עליה מותר) או דלמא השתא מיהו הא קאי ואיתא בעיניה וכו' תיקו. כ' תוס' ד"ה או דלמא ואע"פ שאין אתנן חל על מוקדשין שמא הכא מאחר דאיתא בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא הי' הקדש. (עיין ב"מ ו' גבי הקדישו בלא תקפה):

[פסק] [ד.] בפ"ט ממכירה כתב הרמב"ם המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בעשרה אפי' הי' שוה ק' כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו שאמירה לגבות כמסירה להדיוט. כתב ה"ה מפורש במשנה ערכין כ"ז שהאומר בשדה של הקדש הרי היא שלי בעשר וחזר בו אע"פ שלא נתן מעות ולא החזיק הי' מוכרים אותה בשויה ונפרעין משל האומר בה יז"ד את המותר והוא הדין לאומר בחפץ שלו בכך וכך לגזבר של הקדש שאינו יכול לחזור בו ומפור' מזה (ב"ב קל"ג ב') בעובדא דיוסף בן יועזר וכו' (עיין בכ"מ דכתב דיש אומרים דאמירה לגבוה וכו' הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור. (וע' ברשב"ם בתרא קל"ג שכתב דנפקא לן ממוצא שפתיך תשמור). עיין רמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות ופ"ד מאיסורי מזבח. [ה.] כתב הש"כ בח"מ סי' רנ"ה ס"ק ו' וז"ל. הך דרב הונא דש"מ דאמר לאחר שהקדיש נכסיו מנה לפלוני בידי נאמן ובבריא אינו נאמן מיירי שמסרם ליד גזבר דשוב אינו יכול לישאל על הקדשו וכמו שהוכיח בתשובת הרשב"א מהא דתרומה ביד כהן. והקדש חמור מתרומה. (וכ"כ הטור ומחבר י"ד סי' רנ"ח אם הגיע ליד גבאי אינו יכול להשאיל עליו). ואין להקשו' הא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשמע דכמסירה ממש דמי כדאיתא בקדושין. ואפ"ה יכול להשאל עליו א"כ כשמסרו נמי הא לאו מלתא היא דבהדיא מביא בתשובת ר' בצלאל דברי הרשב"א שכתב וז"ל תדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסיר' ממש ליד גזבר דהא קי"ל כב"ה דיש שאלה להקדש ואלו המקדיש מסר לגזבר שוב אינו יכול לישאל עליה וטעמא רבה יש אלא שאין זה מקומו אלא ודאי מדיש שאלה להקדש ש"מ שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קניה לבד להיות אמירה גורמת בהקדש כמו שגורמת המסירה בהדיוט וכו' דדוק' כי נימ' דהוי לי' כמסור ממש ליד גזבר הוא דאמרי' דאין שאלה אבל אי לא אמרי' אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקנייה של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה עכ"ל רשב"א. ונ"ל הטעם דדוק' באמיר' נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דבור ומבטל דבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים אבל כשמסרו לגזבר אמרי' דל אמירה מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ופשיט' דלא אתי דבור ומבטל משיכה דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום. ולפ"ז ה"ה היכא דקנהו הקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט עכ"ל הש"כ. ועיין מה שכתבתי בכלל אסמכת' בשם מהר"ם. ועיין תשובת רשב"א תקס"ג שכ' דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' אלא בהקדש גמור אבל לא בצדקה לעניים. ובי"ד סי' רנ"ח כ' ד"מ שחלקו עליו וכן פסק הטור וש"ע שם דגבי עניים נמי אמירתו כמסירתו. וכן דעת רי"ף בריש פ' שור שנגח ד' וה' שאמר יש דבעי למפשט מהאי סוגי' דאדם יכול לחזור אם נדר לעניים ואינו כן וכו' ע"ש בתוס' וברא"ש ובמרדכי. [ו.] במנחות פ"א ב' ד"ה תודה כ' תוס' וז"ל. תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא הוא ולחמה מן החולין (כן כ' במשנה) דהכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דבור דלא מבעי' לבית שמאי דאמרי גבי הריני נזיר מן הגרוגרת תפוס לשון ראשון אלא אפי' לב"ה דחשבינן לי' נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למהדר ולא מצי מהדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן נמי נדרים פ"ו והלכת' תכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף וע"א ומקדש ומגרש וגבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה (כ"ז) דבנמלך אפי' ר' יוסי מודה דאפי' תכ"ד הרי זו תמורת עולה עכ"ל. (כלל כד) אסמכתא אי קניא או לא [א.] ב"ב קס"ח מתני' מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע הזמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. [גמ'] במאי קמפלגי ר' יוסי סבר אסמכתא קניא (המבטיח לחברו דבר ע"מ שיעשה דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיכול לקיים הדבר כשיגיע הזמן. וכשיגיע הזמן נאנס ולא יוכל לקיים) ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא (ואינו נתפס בתנאו) אמר ר' נחמן אמר רבה בד אבוה אמר רב הלכה כר' יוסי. כי אתי לקמי' דר' אמי (דיני אסמכת') אמר להו וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניי' הלכה כר' יוסי אני מה אעשה. ואין הלכה כר' יוסי (פסק גמר' וכו' אע"פ שנימוקו עמו דאסמכת' לא קני' אא"כ קנו מיני' בב"ד חשוב ובדלא אנוס וכו'. ותוס' גרס אר"נ וכו' אין הלכה. וכן מוכח מנדרים (כ"ו) וגם הרא"ש גורס כן:

[ב.] נדרים כ"ז האי גברא דאתפס זכוותי' לבי דינא ואמר אי לא אתינ' עד ל' יום ליבטלן זכוותי' אתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלין זכוותי' א"ל רבא אנוס הוא וכו' ולר"ה מכדי אסמכת' היא (דברים בעלמ' וסמך על דעתו כסבור שיכול לבוא בזמנו להכי קאמר הכי) ואסמכתא לא קניא [ואע"ג דר"ה אמר בב"מ (ס"ו) אסמכתא קניא קים לי' לש"ס דהדר בי' ר"ה כדהדר בי' ר"ג] כ"כ ר"ן שאני הכא דמתפסן זכוותי' (להכי קני דאתפס לב"ד דכגבוי דמי ולא הוי אסמכת'). והיכא דמתפסן לאו אסמכת' והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכו', ואמר ר"נ אמר רב אין הלכ' כר' יוסי (ובודאי לא יפלוג ר"ה ארב רבו רא"ש) שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותי' (שלא יהא בהן ממש דזהו חמור מתן לו שטרו) והלכתא אסמכתא קניא (ואע"ג דלא מתפיס) והוא דלא אניס באונס דמוכח' לאינש כי האי דלעיל דפסקי' מעבר') והוא דקני מיני' (שלא יחזרו בו) בב"ד חשוב שיהא מומחה לרבי' וכל הני תלת מילי בעינן אי הוי חד בלא אידך לא קני אלא כולהו בעינן לא אניס וקנין ובב"ד חשוב). כ' הר"ן על הא דאמר ליבטלן זכוותי' כלומר שהוא מוחל כל כח שיש לו באותן שטרות ובמחילה לית בי' משום אסמכתא דמיד זוכה בה חברו וכן במוסר לחברו ואמר לו אם לא אעשה כך וכך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכן דעת הרמב"ם. ואין כן דעת רש"י ב"מ מ"ח גבי הנותן ערבון לחברו שפי' לא זה יכפול ולא זה ימחול משום אסמכת'. וגבי פרע מקצת חובו נמי מוכח הכי דודאי האי תנאי מתורת