כסף נבחר חלק א נב

היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשין נשבעין ונוטלין. כ' הש"ך ולענין חנוני על פנקסו ופועלים הנה בפועלים כיון שחייב להם בודאי וספק אם פרע להם לכ"ע נשבעין שבועת היורשין ונוטלין וכ"כ הר"ן בפ' האיש מקדש וכ"כ ה"ה בפ' י"ו ממלוה בשם הרמב"ן ועיקר. ולענין חנוני נראה דתלי' בפלוגת' דרמב"ן והמאור דחנוני דין פועל יש לו כ"כ המאור ועיקר. וע' סי' צ"א. ובסי' פ"ד כתב המחבר (בשם תשו' הרא"ש) עד א' מעיד על שטר שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשבע אין יורשין גובין אותו וה"ה לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע. וסמ"ע וש"ך תפסי על המחבר שסותר אמה שכ' בסימן ק"א ע"ש שהאריכו. ותומים כ' דהא דאמרי' הבו דלא לוסיף מיירי כגוונ' דפליגי רב ושמואל אר' אלעזר והיינו היכא דמלוה פגם שטרו ומת ואח"כ מת לוה ג"כ ובאין יתמי מלוה לפרוע מיתמי לוה בהא אמרינן הבו דלא לוסיף וכו' יען שגם יתמי לוה אינן יכולין לישבע שפרע אביהן השטר ובכה"ג מיירי המחבר סי' ק"ח אבל מת המלוה ולוה קיים וצווח ככרוכיא שפרע לאביהן השטר בזה ודאי אמרינן שלוה נשבע שפרע ואין יורשי המלוה יכולין לגבות ממנו כלום ובזה אף ר' אלעזר מודה דעד כאן לא קאמר ר' אלעזר אלא היכ' דאידך נמי אינו יכול לישבע בזה אמרינן שמפסיד ולא שייך זה בכלל דלא לוסיף כי אין זה מעין פלוגתייהו ובכה"ג מיירי המחבר בסי' פ"ד ורא"ש בתשו' שלוה חי ורוצה לישבע שהוא פרוע עכ"ל (ובאמת עיינתי ברא"ש כלל ס"ח סי' י"ט וכ' שלוה טוען שפרע. א"כ דבריו מתורצין בזה אבל דברי המחבר עדיין תמוהין שכ' בסי' ק"ח גבי פוגם וכו' גובין שאר השטר בין מלוה בין מיורשיו וכו' הרי דס"ל למחבר בהדיא אף שלוה חי נשבעין שבועת היורשין ותימא על גדול כמותו איך נעלם ממנו לשון המחבר וצ"ע) ועיין בש"ע אה"ע סי' צ"ו שכ' רמ"א שני דעות דמרדכי דלעיל:

(כלל יט) אין אדם עושה קנוניא על ההקדש [א.] ערכין כ"ג מתני' המקדיש נכסיו והית' עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך. כיוצ' בדבר אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובה והיה מגרשה בעלה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו. גמ'] במאי קמפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על הקדש ור"י סבר אין עושין וכו' ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלו' בידי נאמן חזקה אין אדם עוש' קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתי'. לא ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בש"מ ד"ה אין עושה וכו' דאין אדם חוטא ולא לו (להרויח בשביל אחר לא יחטא) איכא דאמרי בבריא כ"ע לא פליגי דאדם עוש' קנוניא וכו' והכא בשאלה בהקדש פליגי (ר"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומ' לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ"ה אין מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור"י סבר נשאלין על ההקדש ואינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוא עבד הוי מתשיל על נדרו ולא בעי לגרשה). בד"ה אלא כ' תוס' ותימ' לפי מה דמסיק בשבועות דוק' בש"מ אמר ר' הונא דאין עושה קנוניא להקדש אבל בריא אדם עושה וכו' והכא אמר דבבריא פליגי ואמר ר' יהושע דאין אדם עוש' וא"כ נימא דר"ה דלא כר"י וי"ל דקנוניא זוטרת' כגון להפטר עצמו משבועה בריא עושה קנוניא על ההקדש וכו' עכ"ל. ולקמן ד"ה בשאלה כ' תוס' ותימא קצת דקי"ל יש שאלה להקדש וא"כ איך קאמר ר"ה דבבריא עושה קנוניא וכו' ולמה יעש' קנוניא כיון דמצי שאיל על הקדש. ולפי מה שפירשתי לעיל ניחא דקנוני' דשבועה דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל לגרש את אשתו כד י להחז ירה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו עכ"ל:

[ב.] שבועות דף מ"ב ע"ב אמר שמואל הא דקתני מתני' נשבעין להקדש ליפרע מנכסי הקדש תנינא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה מה לי משועבדים להדיוט מה לי לגבוה. איצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא וכו' (הלוה זה עשה עצה רמיותא עליו ואומר אני חייב לזה כדי שיטרף הקרקע ממנו ויחלוקו ברמיותא) אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא וכו' קמ"ל והא אמר ר"ה ש"מ שהקדיש וכו' ה"מ ש"מ אבל גבי בריא ודאי חיישינן:

[פסק] [ג.] בפ' ז' מערכין כתב הרמב"ם המקדיש כל נכסיו ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובת' מן הפודה מיד הקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו. (וזה סותר למ"ש בפי' המשנה דכ"ע בש"מ אין עושה וכו' ובבריא עושה ופליגי בשאל' ולכך לר"י א"צ להדיר וכו' והלכה כר"י עכ"ל). ור"ן בפ' אלמנה ניזונית תמה עליו למה פסק כר"א. ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר התם ש"מ וכו' ומשמע דוקא ש"מ הא בבריא חיישי' ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיע בשאלה. ואי משום הא לא אריא דהתם דבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש"ה חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש"ה לא חייש ר' יהושע עכ"ל. וכ' כסף משנה שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר"ן אבל הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא בשאל' בהקדש פליגי הו"ל למפסק הכי וכו' ולבסוף כתב דאוקמתא קמייתא קושטא הוא והא דשביק ר"י ועביד כר"א משום דרשב"ג דאמר אף הערב משמע מדקאמ' אף פשיטא ליה דבהקדש חייש לקנוניא וסבר כר"א עכ"ל. ולחם משנה כתב לכך פסק כר"א דמתני' (שבועות מ"ב) אתיא כר"א לפי מאי דמשני וליפרע מנכסי הקדש עכ"ל. ומרכבת המשנה כ' ואני אומר דאכתי צריך טעם כיון דבאמת קי"ל הקדש טעות אינו הקדש אמאי הצריך ר"א להדירה. וזה תירץ רבינו במתק לשונו לפי מה דאית' בערכין משה בר עצרי וכו' דמסיק הש"ס בצורבא מרבנן שרי להשיאו עצה לגרש אלמא בכה"ג שמגרשה ומחזירה אחר שהגבה מן הערב אינו גזל גמור ד"ת אלא הערמה מקרי אליבי' דאביי. א"כ נדחה האיכא דאמרי וכו' דאין חוששין שיאמר שקר בפני ב"ד בטעות הקדשתי דאז הוי גזלה גמור מיד שהרי באמת לא הקדישו בטעות אבל שפיר חוששין שיערים לגרש ולהחזיר דאינו גזל מדינא ושפיר קי"ל כר"א דצריך שידירה עכ"ל. וע' ברא"ש פ' אלמנה ניזונית פסק נמי כר"א וגם הטור ומחבר אה"ע סי' ק"ב פ' כר"א והבית שמואל תמה עליהם ע"ש. ועוד כ' שם הרמב"ם המקדיש כל נכסיו אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני שמא יעשו קנוני' על ההקדש וכו' אבל חולה שהקדיש נאמן וכו'. וכ"פ ש"ע ח"מ סי' רנ"ה. כ' הש"ך בשם הרמב"ן במלחמות פ' גט פשוט דרב הונא מיירי בהקדיש ע"ד רבים דליכא התרה אבל במקדיש סתם כיון דיש שאלה להקדש לא חיישי' לקנוניא ונאמן במגו. וכ"כ נימוקי יוסף שם והוסיף עוד או שמיירי שמסר ליד גזבר דאי אפשר לישאל כדמוכח בנדרים בתרומה ביד כהן. וכ"כ בתשובה ר' בצלאל סי' ט"ו בשם רשב"א לדידן דקי"ל כב"ה אלו לא נדר ע"ד רבים או שמסר ליד גזבר דאי אפשר לישאל היה נאמן ואפילו בבריא וכו' ולא אמרי' דילמא לא אתרמי לי' בי' דינא. ועוד כתב ש"ך בשם רמב"ן דר"ה מיירי במנה פקדון וא"כ ליכא מידי דאי בעי מתשיל דהוי מגו במקום חזקה דחזקה מה שיש ביד אדם הוא שלו וכו' וכיון דרמב"ן ורשב"א ונ"י ותוס' ור"ן סברו דלא הר"א הכי נקטינן כן מסיק הש"כ: