כסף נבחר חלק א נא

בט"ז שכ' הטעם בנותן שאור מעיסה שלא הורמה וכו' כשהוא מפריש ממ"א די בהפרשה לפי שיעור השאור לחוד. משום דהשאור היא הגורם החיוב והיא מפריש עליו ממקום חיוב גמור. משא"כ אם אין לו קמח אחר וצריך להפריש מיני' ובי' כיון שאינה מפריש ממקום שחייב בחלה רק מחמת שקבלה עיסה טעם משאור ונעשה כולה חייבת ע"כ יפריש כשיעור מן העיסה כולה דאזלי' בתר מעשה הפרשתו עכ"ל וכ' הש"ך בס"ק כ' בשם רא"ש ור"ש דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור (כלומר אם מפריש עליו ממקום אחר) שאין השאור בטל בעיסה עכ"ל:

(כלל יח) אין אדם מוריש שבועה לבניו [א.] גרסי' בשבועות מ"ז (על הא דתנן וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וכו') רב ושמואל דאמרי תרווייהו ל"ש אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבוע' לבני לוה ואין אדם מוריש שבוע' לבניו (ממון שהוא מחויב עליו שבועה. והטעם כ' רש"י הכא וגם לקמן לפי שאין הבנים יכולין לישבע שבוע' זו שנתחייב אביהם) ור' אלעזר פליג ארב ושמואל אלא נשבעין שבוע' היורשין. [ב.] שם דף מ"ח אמר ר' אמי עמד בדין ומת כבר נתחייב וכו' שבוע' ואין אדם מוריש וכו' לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין וכו' מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קמחייבי ליה שבוע' מעידנ' דשכיב לוה אחייב ליה מלוה שבוע' אלא אמר רב נחמן אי אית' לדרב ושמואל אית' אי ליתא ליתא אלמא מספק' ליה לרב נחמן. ופרכינן מהא דתני' יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבוע' ה"ד דמת לוה בחיי מלוה וקתני שהבן גובה בין בשבוע' וכו' (אלמא אדם מוריש) אמר רב יוסף הא מני ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי (והנכסים בחזקת בעל השטר עומדין כאלו הוא גבוי ועומד לפיכך הוא גובה מספק וכו' ודכוותי' גבי מת לוה בחיי מלוה נמי ואע"ג דתקון רבנן שלא יפרע אלא בשבוע' ממון גמור הוא להוריש לבניו). אקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסד' ורבה בר רב הונ' אמרו ליה ליתי מר וניעקר' לרב ושמואל א"ל אכפל ואתאי כל הני פרסאי למעקרי לדרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה (הם אמרו בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותו לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמדו ממנה מחויב שבוע' אחרת) כגון מאי אמר ר' פפא כגון הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין (ולא עבדי' בה כרב ושמואל דאמרי אין מוריש) אמר רב חמא השת' דלא אתמר הלכת' וכו' האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כר' אלעזר עבד:

[ג.] כ' הרא"ש בשם רמב"ן דמי שלקח שטר חוב ומת לוה אם אחר שלקחו מת הו"ל מת מלוה בחיי לוה וגבי לפי מה שפירש"י כתובות (פ"ו) שנשבע כעין שבועת יורשין שלא אמר לו ושלא ידע ששטר זה פרוע והוא שמת מוכר אבל בחייו אף הוא נשבע ומיהו אין לומר בזה כבר נתחייב המוכר שבועה כשמת הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו דיכול למחול. ואם קודם שלקחו כבר מת לוה נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבוע' ואין אדם מוכר שבועה לאחר. ואע"ג דלא מוספינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופ' דרב ושמואל. ורמב"ם נמי משמע שסובר כן שכ' פ' י"ו מאישות שאם מתה האש' קודם שנשבעת אין ללוקח כלום. וכך אמרו שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומין שאין לו כלום והיינו דרב ושמואל וטעמ' דמלת' דילמא אלמוה רבנן לתקנת יתומים והחמירו בשבועתו יותר מכל הנוטלין ומש"ה חשבינן לה ולא מוספינן עלה. אבל בכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומין דיינינן הכי. ומיהו קצת ק' דקס"ד יתומין מן היתומין הוא דאין מוריש שבוע' לבניו אבל לאחיו מוריש דלא מוספינן עלה כלל. והדר קאמר מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא לומר דמתני' יורשיך מן היורשין קתני (כדאי' התם בגמ' גבי ההוא דשכב ושבק אחא ורצה רמב"ח לומר הא נמי דלא לוסיף עלה שאמרו ביתומין מן היתומין וזה לאו יתום הוא. וא"ל רבא מה לי שלא פקדנו אבא וכו') ומדבעינן למימר דאין להוסיף אפי' אחא אלא דמסיק שאין חלוק לפי שגם הוא יורש משמע דלוקח וחשוד הבו דלא לוסיף עלה. ושמא י"ל דכ"ש הוא וה"ק כי שלא פקדנו אבא אין גובה שלא פקדנו אחא גובה מן היורשין כ"ש שלא פקדנו מוכר והחשוד דודאי לא גבו מינייהו כיון דהיורשין אין גובין חוב מהיורשין כ"ש אחרים דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים שבועה ממש בעי. ויש מביאין ראי' לפי מה שאמר בחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים מהא דאמרי' (גיטין ל"ה) דרב לא מגבי כתובה לארמלת' לפי שהית' בעיניו חשודה. והרב אברצלוני כתב דהסכימו כל רבוות' שאם מתו היתומים שהי' להם לישבע שלא פקדנו אבא אין בנהן נשבעין והפסידו כרב ושמואל ודבר תימ' הוא דנהי דאמר רב ושמואל דאין אדם מוריש שבוע' היינו שבועת ברי אבל שבועת יורשין ויורשי יורשין כולם שבועת שמא הוא וראוי בזה לומר הבו דלא לוסיף דבזה לא דברו רב ושמואל כלל עכ"ל. ור"ן בהלכות כ' אפשר שהם מפרשים הא דאמרי' אין מוריש שבועה וכו' שכל ממון שאין אדם זוכה בו אלא בשבוע' אינו ממון להוריש לבניו. וכ' עוד שחשוד הבא ליפרע מיתומים הסכימו הראשונים דאין לו כלום וכו' וצ"ע בדין זה לפי שאפשר לומר דוק' בדרב ושמואל מפני שחלה שבוע' על אביהם אבל בחשוד זה שלא חלה עליו מעולם לא. ועוד כ' אם קדמו היתומים ותפסו אין מוציאין מידם:

[ד.] כתב המרדכי יש מחלקין ואומרין דהיינו דוקא שלא להוצי' כלום אבל אם אלמנה מוחזקת בנכסי הבעל טרם שנשבע' בהא ודאי אמרי' מוריש שבועה לבניו כדי שיחזק בממון היורשי אלמנה. וראיה מפ' המוכר הבית שטר כיס היוצ' על היתומים נשבע וגובה מחצה [וכ"כ תוס' ב"ב קנ"ח ד"ה וב"ה אומרים וכו' אם היו בחזקת יורשי האשה אז הוי אמרי' דיש לה הכל דהא כיון שהיו מוחזקין בממון שבועה כזו יכול' להוריש לבניה כממון וכ"כ דף ט' ד"ה מאן וכ"כ הג"א שם] אמנם במרדכי פ' חזקת כ' בשם מהר"ם ב"ר ברוך דאפי' תפסה לא מהני ע"ש:

[פסק] [ה.] כ' רמב"ם פ' י"ז ממלוה ואין אדם מוריש שבוע' לבניו שאינו יכולין לישבע שלא נפרע אביהן כלום ואם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבן את חובן אין מוציאין מידם וכו' אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעין שבועת היורשין וגובין בין מן הלוה בין מיורשיו. כ' ה"ה כתוב בעיטור הה"ד בעד אחד מעיד שהוא פרוע ומת שיורשיו נשבעין שבועת היורשין וכו' (צ"ל הא דכ' הרמב"ם הכא בפוגם בין מן היורשין. אע"ג דכ' הרא"ש בשמו כל היכ' דבא לגבות מיתומים אין מוריש שבועה וכו' היינו משום דהכא דעיקר שבועה משום פגימה לכן הוא בכלל דלא לוסיף אבל היכא דעיקר שבועה נתקנה בשביל היתומים כי ההיא דאלמנה דצריכ' שבועה משום הבא ליפרע מנכסי יתומים לא הוי בכלל דלא לוסיף אפי' הלוקח שבא מכחה. וכ"כ סמ"ע סי' פ"ד ס"ק ט"ו ובסי' ק"ח ע"ש). ובש"ע ח"מ סי' ק"ח כתב ג"כ כלשון הרמב"ם דבפוגם שטרו גובין שאר השטר בין מלוה בין מיורשיו וכגון דלא מת קודם למלוה וכו' וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין או מלקוחות או עד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע בחיי לוה יורשין נשבעין שבועת היורשין. ודוקא הני בכה"ג דנקיטי שטרי אבל שכיר ונגזל שאין להם שטר וכן שבועת