כסף נבחר חלק א מט

הכא כתב כן לבסוף האי טעמ' ואיכ' נפקות' לדינ' כדכתב רש"י על הרי"ף. ואפשר דודאי רבינו פסק כמ"ד אין מערבין אבל מ"מ אינו מכחיש למ"ד משום שמניח וכו' אלא שמוסיף עליו דאפילו שאר שמחות נמי וכו' לכך לא חש לכתוב טעם זה כיון שהוא מוסכם וצ"ע עכ"ל. (ומה שכתב רמב"ם שלא יעשה סעודת נשואין במועד כלומר אפילו נשא ערב הרגל ולא עשה עדיין סעודה ראשונה אסור לעשותה במועד). ובש"ע א"ח סי' תקמ"ו כתב אין נושאין נשים במועד וכו' וכתב מגן אברהם דאין מערבין וכו' (ובטור לית' הכא טעם כלל. אלא באה"ע סי' ס"ד כתב שני טעמים משום דאין מערבין או משום ביטול פ"ו) ופשוט שם דנשואין בלא סעודה אסור. מדתני' מארסין ולא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין מכלל דנשואין אפילו בלא סעודה אסור. וצ"ע בכתובו' מ"ז כתב תוס' דמותר לישא בלא סעודה ע"ש ובח"ש נדחק בזה. (ומהרש"א כתב דעיקר דרשה הוא בסעודה אלא דרבנן אסרו אפילו בלא סעודה וכו'. וכן מצאתי כדברי מהרש"א באספ"ז לכתובות על הא דכתב תוס' נשואין בלא סעודה וכו' והיינו מדאוריית' אבל מדרבנן אסור אפילו בלא סעודה כדמוכח במ"ק עכ"ל) ולי נר' דלא קשה מידי דהא התירוץ קאי אליביה דרב ורב יליף הטעם מדכתיב ושמחת בחגך וכו' א"כ ה"ק שמחת הסעודה שאתה עושה לצורך הרגל דהיינו בבשר ויין יהי' בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי אבל אנן קי"ל כשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ אפילו נשואין בלא סעודה אסור דאיכ' שמח' (והאי בריית' דמ"ק י"ח היא תנא דבי שמואל והוא לשיטתו אסר) עכ"ל מ"א. (צ"ע לפי תירוץ מ"א מאי קשיא להו לתוס' מהחולץ. וזה לשון תוס' כתובות מ"ז על הא דאמרי' מסתבר' דמעשה ידיה דנערה לאביה דאי ס"ד לעצמה אלא הא דזכי רחמנ' לממסרה לחופה הא קמבטלה ממעשה ידיה פריך רב אחאי אימ' דמסר לה בשבתות וי"ט וכו') אע"ג דאמר במ"ק בחגך ולא באשתך וכו' דאין נושאין וכו' משום דאין מערבין שמחה ודרשה גמורה איכ' למימר דהכא איירי שעה אחת לפני י"ט שהוא כי"ט לענין מלאכה דתוספת דאוריית' או נשואין בלא סעודה אע"ג דאמר יבמות מ"ג דנשואין בלא סעודה איכ' שמחה לא חשיבה שמחה כולי האי שיהא אסור לישא בי"ט מטעם זה עכ"ל תוס'. ולפי דברי ת"א מאי קשי' ליה מיבמות דנשואין בלא סעודה איכ' שמחה הא אף דאיכ' שמחה לדעת רב גזרת הכתוב כך הוא דוק' עם סעודה וצ"ע. (עיין בספר מחצית השקל ובאלי' רבה). ורשב"א כתב בתשובה (הביאה ב"י) דאם נשא ערב הרגל מותר לעשות סעודה ברגל שעיקר השמחה מן הנשואין אבל הסעודה טפלה לנשואין. ובתשובה אחרת כתב שאסור לעשות סעודה ברגל וכו' וכ"פ ברמב"ם עכ"ל ב"י. ובש"ע שם פסק דמותר משום דמסיים ב"י כיון דהוי מילי דרבנן נקטינן להקל. ותמה עליו מ"א הא תוס' במ"ק הוכיחו שהוא דרשה גמורה. ועוד בסוכה כ"ה משמע בהדי' אם נשא ערב הרגל מותר לעשות סעודה ברגל וכ"מ במ"ק וכו' דמסיק דסעודה ראשונה אין לעשות ברגל אבל שאר ז' ימי שמחה עושה עכ"ל. (ואלי' רבה כ' דסעודה לבד או נשואין לבד אינה אלא מדרבנן). ובשלחן ערוך אה"ע סי' ס"ב פסק יש לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום א' ומברך ברכת חתנים לכולם כאחד אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה אם בתולה ז' ימים ואם בעולה ג' ימים ואין מערבין שמחה בשמחה. (וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"י מאישות. ולכן כשכתב אח"כ האי דינ' דאין נושאין נשים במועד משום שאין מערבין וכו' שנאמר מלא שבוע זאת וגו' זה למוד הכתוב בירושלמי ולמה הניח הילפות' דש"ס דילן אלא כיון דאיירי מקודם משתי נשים וכו' וזה אינו מוכח מהקר' דש"ס דילן דלמ' התם דאיכ' תרי מיני שמחה דהיינו שמחת בהמ"ק ושמחת החג זה אסור. אבל כששני שמחות ממין א' כגון שנושא ב' נשים כא' מותר לעשות סעודה אחת לכן הביא האי ילפות' דירושלמי דמינה מוכח אפילו ממין אחד ג"כ אסור כן נ"ל). וט"ז בא"ח סימן הנ"ל אוסר אפילו הסעודה הנעשה לאחר כתיבת התנאים. ואלי' רבה מתיר ע"ש:

(כלל טז) אין אדם מוציא דבריו לבטלה [א.] גרסי' ערכין דף ה' ת"ר המעריך פחות מבן חדש רמ"א נותן דמיו וחכ"א לא אמר כלום במאי קמפלגי ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע שאין ערכין פחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא וכו'. אמר רב גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי נותן דמים. כמאן כר"מ פשיט' מהו דתימ' אפי' כרבנן החם הוא דטעי סבר כי היכי דאיכ' ערכין לבן חדש איכא נמי לפחות אבל הכא דליכא למטעי ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי (ואפי' רבנן נמי מודו קמ"ל דטעמ' דרבנן דאף דלא טעי אדם מוציא וכו' ואינו נותן דמים). ולר"מ למאי אצטריך מהו דתימא טעמא דר"מ דגזר פחות אטו מבן חדש קמ"ל טעמ' דר"מ משום דאין מוציא וכו'. ואמר רב המקדיש בהמת חברו נותן דמים וכו' וקמ"ל בזה דלא תימא כיון דבהמה בת מקדש היא הכי קאמר אי אמינ' למרה מזבין לה ניהלה תקדוש מהשת' ואקרבה אבל דמים לא קאמר קמ"ל אמר רב אשי והוא דאמר עלי אבל הרי זו לא:

[ב.] גיטין דף ל"ט אמר רב המקדיש עבד יצא לחרות וכו' ת"ש המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו. הא מני ר"מ היא דאין אדם מוציא וכו' ה"נ מסתבר' דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו אא"ב ר"מ היא שפיר אלא אי אמרת רבנן בשלמ' עבד לדמי קאי אלא הוא לדמי קאי וכו'. כתב תוס' הכא משמע דרב לא ס"ל כר"מ הא אמר ערך כלי עלי נותן דמיו וכו' היינו לר"מ ולי' לא ס"ל עכ"ל:

[ג.] נזיר דף ט' הריני נזיר מן הגרוגרת וכו' בש"א נזיר וכו' מסיק הש"ס דב"ש כר"מ ס"ל דאין אדם מוציא וכו' וכיון דאמר הריני נזיר הוי לי' נזיר כי קאמר מן הגרוגרת לאתשולי הוא דקאתי וכו'. (כ' תוס' לאו דוקא לאתשולי דהא לא בעי לשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לישאל לחכם מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל) וב"ה סברי כר"ש דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים:

[ד.] כתובות נ"ח מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת המותר ר"מ אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין. [גמ'] אמר ר"ל לא תימא טעמ' דר"מ משום דאדם מקדיש דשלבל"ע אלא טעמ' משום דאין מוציא דבריו לבטלה וכו' ואמר' יקדשו ידיך לעושיהן. כ' אספ"ז בשם הריטב"א ואע"ג דס"ל באמת לר"מ אדם מקדיש דשלב"לע נפק' לן מיני' דאי טעמ' משום דשלבל"ע הא ודאי לית הלכת' כוותי' אבל אי טעמ' משום דנעשה כאומר וכו' אפשר דהלכת' כוותי' ואע"ג דלא קי"ל כוותי' במעריך התם היא שאתה משנה מערך לדמי' אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפירוש יקדשו ידיך וכו':

[ה.] כתובות ע' מתני' המדיר אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס. גמ'] וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו'. כ' תוס' לא הוי מצי למימר דמתני' אתיא כר"מ דאמר אין אדם מוציא וכו' כדמשני באע"פ דלא דמי דודאי משום דאין מוציא דבריו יש לנו לתקן דבורו כמו התם דמקדיש מעשה ידי' אמרינן דבעי למימר יקדשו ידיך דאינו אלא תיקון מלה בעלמ' אבל להוסיף על הדבור (היינו לומר דנעשה כאומר