כסף נבחר חלק א מו

כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה אשאר ימים חלה על ליל פסח וכן כיוצ' בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעל' עליו בגד שנה או שנתים וכו'. וכ"מ כ' הא אין מחויב ללבוש א"כ מה צורך לומר שנה וכו' אפילו נשבע שלא ילבוש היום בגד חלה עליו שבועה שאינו מושבע ללבוש בגד שיש בו ד' כנפות וצ"ע. כ' מש"ל בשם ריב"ש דלא שייך כולל (היינו גבי שבועה) אלא כשהפעולה אחת אבל אם נשבע שלא ישא אשה ולא יגרשנ' הוי כמו שאמר שבועה שלא אשא אשה ושבועה שלא אגרשנה. ופ"ד משבועות כתב הרמב"ם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו יום אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה. כ' הראב"ד גם זה שבוש שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם. ואולי כשאמר שלא אוכלנה היום קאמר (ואיני יודע כוונתו אם לומר שאמר בפירוש שלא יאכלנה היום. או כוונתו אם אמר סתם שלא יאכלנה משמע היום. ומתוס' שבועות כ"ה ד"ה אינו נר' דאם אמר על ככר שלפניו לא אוכל משמע לעולם. ואם אמר שלא אוכל סתם לא משמע לעולם כמו לא אישן וכו' ע"ש. והרא"ש בשבועות שתים כ' אם אמר שלא אוכל סתם משמע לעולם וכן פ' רמ"א בי"ד סי' רל"ו). וכתב כ"מ איני רואה כאן שבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו יום אינו חייב אלא אחת עכ"ל. ובתשובת רדב"ז מבואר חילוק זה יותר שכ' וז"ל טעמו של רבינו שלא אמרי' איסור מוסיף אלא היכי שאיסור נוסף על חתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עליה כגון חמותו ונעשית א"א דמגו דאתוסף עליה איסו' א"א אתוסף נמי משום חמותו ובזמן המגו עדיין שם חמות עליה אבל הכא לזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר הי' לאכול הלכך לא אמרי' בי' מגו לאוכלה ביום עצמו. (וע' בשער המלך שמקשה על זה מנדרים כ"ז דפריך דכוותיה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא יאכל תאנים וענבים וכדאמר רבא וכו' ומשני ר"ה ל"ל דרב' וכו' ואם אית' לוקמ' כה"ג שנשבע שלא יאכל ככר זה היום וחזר ואמר שלא יאכלנה דלא חייל וכו' ע"ש). בפ"ג מנדרים כ' כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת כ' לח"מ אבל אם אמר קונם עלי ככר זו קונם עלי ככר זו ואכל מודה רבינו דאינו חייב אלא אחת דאין אחע"א. עכ"ל. עוד כ' הרמב"ם כיצד חלות נדרים על דבר מצוה האומר הרי מצה בלילי פסח אסורה עליו הרי ישיבת סוכה בחג הסוכות אסורה עליו והרי תפילין וכו' אם אכל או ישב וכו' לוקה. ומפני מה נדרים חלות ע"ד מצוה ושבועה אינה חלה שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו. והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבוע' חלה על שבועה והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר ואותו דבר אינו מושבע וכו' כשאתה מתבונן בכתוב תמצ' כן בשבועת ביטוי כתיב להרע או להיטיב ובנדרים כתיב ככל היוצ' מפיו יעשה ולא חילק בין דבר מצוה לדבר רשות. ובש"ע י"ד סי' רט"ו סעיף ח' כתב הא דנדרים חלין על מצוה דוק' במצות עשה בין שיש בה עשה גריד' בין שיש עשה בקיומה ול"ת בביטולה ואין הפרש בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. אבל על מצות ל"ת דעלמ' אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין נדר חל וה"ה לאיסור הבא ע"י עצמו כגון שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה (וצ"ע דהא מדברי תשובת רשב"א סי' רט"ו משמע דבהא מודה דחל הנדר כמו שפירש שם דברי ירושלמי. כ"א על נבלות ושאר איסורי תורה היא דס"ל דלא חל. ע"ש). וכן אם אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא אא"כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו. והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע"פ שיש בביטולו ל"ת. כ' הט"ז נר' פירושו שאם נשבע שבוע' שאישן ואח"כ נודר קונם שינה עלי חל הנדר כמו באומר לאשתו הנאת תשמישך עלי וכו' ולא דמי למ"ש אם נשבע שלא לאכול ככר ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי דלא חל. דשם הוי נדר ג"כ כמו השבועה משא"כ הכא הוי הנדר הפך השבועה חל כמו בקונם הנאת תשמישך. עכ"ל. (ואיני יודע למה לא חילק כפשוטו אם קיבל עליו לישן בשבועה הוי הנדר כמו על שאר מצוה שיש בביטולה ל"ת ובקיומה עשה וחל עליו כמו שכ' אבל אמר שבוע' שלא אוכל וכו' אין אחע"א וזה פשוט) וי"א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבלות וטרפות חל הנדר ואם אוכל מהן עובר על בל יחל (רש"י וכ"כ הטור). ובסי' רל"ט ס"ד כ' שבועה אינה חלה ע"ד מצוה (ודוק' אם נשבע על המצוה לחוד אבל אם נשבע עליה בכולל חלה. הג"ה) הנשבע על מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר חנוכה וכו' חייב משום שבועה. וה"ה לדבר שאינו מפורש בתורה. אם נשבע לעבור על מצות ל"ת אפי' הוא דרבנן לא חלה. וכתב הש"ך קשה הא פסק בסי' רל"ח בנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב. ותי' משם הרלב"ח דחצי שיעור הוא מרבוי דכל. אבל דבר דרבנן חמור טפי דאיכ' לאו לא תסור עכ"ל. ובסי' רל"ח כ' הש"ע שבועה שלא אוכל נבלה ושחוטה אפי' אמר שלא אוכל סתם חלה שבועה גם על נבילה. שבועה חלה על חצי שיעור בין אם אמר שלא אוכל ח"ש מאיסורין בין שאמר שאוכל וכו' שבועה חלה עליו (אבל רשב"א בתשובה תרי"ו כ' דאין חל על ח"ש. ותוס' מחלקין אם אמר שלא אוכל ח"ש חל. עיין שם שבועות כ"ג). ובסי' רל"ו ס"ה כתב רמ"א והא דשבועות חלין ע"ד מצוה בכולל היינו דוק' במ"ע אבל מצות ל"ת לא. כ' הט"ז שאין אומרים לאדם חטא כדי לקיים שבועתך. (עיין כ"מ פ"ה משבועות). וכתב הש"ך דאינו תלוי במ"ע ול"ת אלא תלוי בקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבלות ושחוטות. אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות חייל בכולל וכ"כ הרמב"ן. ובש"ע ח"מ סי' ע"ג כתב הטור ומחבר בשם תשובת הרא"ש ראובן שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב. ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קודם לשבועה שלא למכור לא חלה השבועה. ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השנייה שבועת שוא ומכין עלי' מכת מרדות ואם מתוך אימת המלקות יתחרט ונמצ' פתח לשבועה ראשונה יתירוה לו וימכור ויקיים שבועתו. כתב הש"ך לפי דבריו צ"ל דלא דמי למצה וסוכה (דאם נשבע בכולל אסור לאכול מצה בלילי פסח) דהתם חיוב המצה וסוכה לא חל עדיין בשעת שבועתו ונהי דמושבע מהר סיני לאכול מצה בכל שנה בליל פסח מ"מ החיוב לא חל עדיין. לפ"ז צריך לפרש דברי הרא"ש וטור דמיירי שזמן הפרעון של חוב הגיע קודם שבועה דאל"כ נהי דנתחייב כבר בחוב מ"מ חיוב הפרעון לא הגיע עדיין. ודמי למצה. ואפשר לומר דלא דמי וכו' דלא חל עליו חיוב מצה כלל באמצע השנה ואף אם עושה מצה וסוכה באמצע השנה לא יצא י"ח שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ כאן דנהי דזמן פרעון לא הגיע עדיין מ"מ הוא חייב לו כבר ושעבוד' אית ליה משעת הלואה ואי הוי פרע קודם זמנו הוי מפטר מיניה הלכך חל עליו חיוב מעיקר' ולא חלה השבועה וכן נר' עיקר עכ"ל. ותומים כתב דבר חדש בזה וז"ל. נר' לומר דס"ל כי אמרינן כולל כשיש מקום לשבועה לחול אהיתר' כמו אאיסור' אמרינן מגו דחל בזה חל נמי אזה משא"כ כאן דהכולל הוא דיחול השבועה על מי שילוהו מאז והלאה א"כ עדיין מקום חלות