כסף נבחר חלק א מה

דרחמנ' אחש ביה אוכל משא"כ בג"ה של נבלה כיון דמחייב אגיד חשיב נמי אוכל לענין נבלה וכו' ע"ש כי האריך בזה. ובפרק רביעי משגגות כתב הרמב"ם יש בועל בעילה א' וחייב עליה ח' חטאות וכו' כל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך שיהיו האנשים האחרים מצוין בעולם כדי שתאסר עליהן יתוסף איסור אחר לזה אבל אם אינן מצוין בעולם אין אומרים אלו היה לזה בנים או אחים היתה נאסרת עליהן יתוסף בה איסור לזקן שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח וכו'. ובפ"ו משגגות כ' העושה מלאכה בי"הכ שחל בשבת חייב ב' מפני שהם ב' איסורין הבאים כא'. ובפ"ט מביאת המקדש כתב זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכן בעל מום ששימש בטומאה וכו'. כ' הראב"ד שתיהן שבאו עליו בב"א זר ששימש בשבת שהביא ב' שערות בשבת ב"מ ששמש בטומאה שחתך אצבעו בסכין טמאה עכ"ל. כתב כ"מ איני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמ' אלא גבי פלוגת' דר"ח ובר קפר' לסלקא דעתין. ובלא"ה דרבינו פוסק אחע"א בכולל והכ' איכא כולל. זר מעיקר' שרי במלאכה ואסור בעבודה אתי' שבת מגו דמתסר במלאכה וכו'. ב"מ מעיקר' שרי באכיל' ואסור בעבוד' אטמי מגו דמתסר באכילה מתסר נמי בעבודה עכ"ל. ומרכבת המשנה כ' דראב"ד לשיטתו דכ' ביבמות ל"ג דכולל משני שמות לא אמרי'. ואף דרמב"ן שם בחדושים כ' א"כ מהו זה דאמרי' אטמי מגו דמתסר בעבודה וכו' הא הוי ב' שמות י"ל לפי הס"ד הוי סובר הש"ס דאף בב' שמות אמרינן אך לפי האמת נוכל לומר בב' שמות לא אמרינן כולל עכ"ל. ובפרק י"א ממעשה קרבנות כ' הרמב"ם זר שאכל כזית מחטאת העוף לוק' ב' שכל מליקה נבלה וכשהותרה לכהנים הותרה ולא לזרים והרי הן ב' איסורים הבאים כאחת. בפ"ז מתרומות כ' כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טמאה בין טהורה אלא שכל טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים וטמא שאכל טמאה אע"פ שהיא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש. כ' שער המלך פרק י"ז מא"ב מדברי רבינו משמע דס"ל דבכל ענין פטר קרא מדלא חילק בין נטמא הגוף תחלה. ואההו' דפ' כל הבשר אפשר לומר דלפום ס"ד דהוי ס"ל דטעמ' דשמואל משום דס"ל דאין אחע"א ה"נ ס"ל דבנטמ' הגוף תחלה חייב דלא שייך טעמ' דאין אחע"א אמנם למאי דמשני בעלמ' ס"ל אחע"א ושאני הכא דגלי קרא (והוא תירוץ ראשון שבש"ס) אית לן למימר דאפילו בנטמ' הגוף תחלה פטר קרא ולא משום דאין אחע"א כיון דבעלמ' קי"ל דאחע"א בכולל. והכ' גזרת הכתוב היא דכל שהתרומה טמאה אינו חייב א"כ אפילו נטמא הגוף תחלה פטור עכ"ל). ולי קשה דהא לפ"ז לא משכחת שיחייב האוכל טהורה הא טמאהו וע"כ צ"ל כתירוץ תו' דמיירי שתחב לו חברו או שלא הוכשר וכו' וא"כ למה לא חילק רבינו בזה]:

כ' משנה למלך יש להסתפק במי שאכל תרומ' טמא' מדרבנן אי חייב מי אמרינן כיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמ' אף שטומאתה מדרבנן הוי מחוללת ועומדת. שוב ראיתי לרבינו פ"ה מגנבה שכתב אע"פ שחולין בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואיסורו מדבריהן ה"ז חייב לשלם ד"וה. הרי שאם איסורו מן התורה היה פטור דלא קרינן ביה וטבחו ועכשיו שאיסורו מדבריהם לא ממעטינן מקרא וטבחו ה"נ לא ממעטינ' מקרא דיחללוהו עכ"ל. ובפ"ב ממאכלות כ' הרמב"ם ריסק ט' נמלות והביא אחת שלימה וצרפה לאלו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש חמש משום הנמלה ואחת משום כזית מנבלת הטמאים. ובפ' ד' כתב אין אסור משום נבלה אלא מינים טהורים אבל טמאים בין שנשחט' כראוי בין שמתה כדרכה בין שחתך ממנה ואכלה אינו לוקה משום נבלה וטרפה אלא משום בשר טמאה. וכ"כ עוד שם הל' י"ז בשר נבלה עם בשר טמאה אין מצטרפין וכ' ה"ה בפרק ג"ה משמע משום דאין איסור נבלה חע"א טמאה וכבר פירש רבינו דאין אחע"א. אלא שק' לי המימר' דפרק אלו הן הלוקין וכתבה רבינו בפ"ב ריסק ט' נמלים וכו' וא' משום כזית נבלת הטמאים עכ"ל. ומהרמ"ע מפאנו סי' קכ"ד כתב וז"ל. ולדידן לא קשה משום דצירוף האיסורין לשיעור' מלתא באפי נפשיה היא ולא מקרי אחע"א ואפי' נימ' דאחע"א הוא. אינו אלא מוסיף על הדרך הב' שבארנו למעלה בהתחדש מציאות שלא הי' נמצ' על אותו חפץ כגון איסור הנאה בתר דאקדשיה אף כאן מתחדש מציאות שמוסיף שיעור בתר דצרפה. אך האמת הברור הוא דלא הוי אחע"א אלא היכ' שאותו חפץ הראשון הוא הנאסר משם א' תחלה וחוזר אח"כ ונאסר מב' שמות אבל כאן יש חפץ ב' שהוא הגורם לאסור הב' שהרי הנמלה השלמה בפני עצמה מחייבת ה' מלקות בב"א והיא לבדה לא תוכל לחייב האוכלו משם אחר כלל שהרי אין בה כזית ואלו היה במציאות נמלה א' שיש בה כזית היה המלקות הששי גס הוא חל עם הראשונים בב"א והכ' התשע הרסוקות המשלימות לכזית הן המחייבות את האוכל משום נבלה הוא הדבר אשר אמרתי שצירוף האסורין לשיעור' איננו ענין לאחע"א כלל עכ"ל. (כוונתו על זה האופן דודאי שם נבלה אינו חל אטמאה אלא דכוונת הרמב"ם לחייבו משום כזית טמאה לחודא ולכן דקדק לכתוב מנבלת הטמאים ולא כתב סתם משום נבלה. דנבילה אינו חל אטמאה כדאית' במעילה למ"ד אין אחע"א והאי נמלה כיון שהיא מתה נקראת על שם הרסוקים ועוד כיון שהיא שלימה כברייתה חייב עליה עוד חמש. ולכך הקדים לומר שאם היתה הנמלה כזית היה חייב עליה ששה דהיינו משום טמאה בכזית. כן נ"ל. ובהכי מתישבת קושית תוס' שם במכות עיין עליו). בפ"ט ממ"א כ' הרמב"ם המבשל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח שאין איסור בב"ח על נבלה או חלב שאין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא ב"א. כתב לח"מ וא"ת הא איכ' מוסיף דאסור בהנאה ורבינו ס"ל דהנאה מקרי מוסיף וי"ל דהכ' באיסור הנאה ליכ' לאו כדכתיבנ' לעיל ולא לקי עלייהו אלא איסור' בעלמ' כיון דאפקי' באם אינו ענין וא"כ לא אמרי' מגו דאתוסף הנאה נוסף עליו איסור אכילה דבב"ח דהוי לאו גמור ואיכ' מלקות וסובר רבינו דאין לנו להביא באיסור מוסיף אלא איסור אחר דומיא דאיסור הנוסף אבל הכא שהו' חמור ממנו הרבה לא וכיון דבאיסור הנוסף ליכ' מלקות והוא חל לא מייתינן לאיסור אכילה דבב"ח עכ"ל. [ונעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בפי' המשנה בכריתות מדלא הזכירו]. [לא.] בפ"ה משבועות כ' הרמב"ם שבועה שלא אוכל ואכל דברים האסורים מן התורה באכילה כגון שאכל כזית נבלה וכו' פטור משום שבועת ביטוי. שבועה שאוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין או נבלות וטרפות פטור משבועת ביטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובין אצלו אכילתו שמה אכילה וכו' שבועה שלא אוכל כ"ש מנבלות ואכל פחות מכזית חייב בשבוע' שהרי אינו מושבע ועומד על חצי שיעור. שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת בטוי וכו' שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וכו' חייב אף משום בטוי שהרי כולל דברים האסורין עם המותרין וכו' אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא ביטוי ולא שוא. נשבע שיאכל נבלה וכיוצ' בהן מאיסורי תורה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל וכו' כל הנשבע לבטל מצוה ולא בטל פטור מבטוי ולוקה משום שבועת שוא ועוש' המצוה שנשבע לבטלה. נשבע לקיים ולא קיים המצוה פטור שאין ביטוי חלה אלא על דבר הרשות וכו'. נשבע שלא יאכל מצות שנה או שתים אסור לאכול מצה בליל פסח ואם אכל חייב משום בטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל בלילי פסח אלא