כסף נבחר חלק א לב

חידוש הוא ה"ק חדוש הוא שחדש' בו תורה שמצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין דמ"מ גנאי הוא לבטל איסור לכתחל' וכאן מצוה וכו' ומ"מ דעת הראב"ד באיסור משהו שלו דאין מבטלין איסור לכתחל' מדינ' דאוריית' אמרו מדקאמר הכא וחדוש הוא דע דנוכל לומר אף דס"ל לרשב"א וראב"ד דמדאורי' אסור לבטל איסור לכתחלה ה"מ כשנוטל האיסור בעין ומבטלו לכתחלה. אבל אם כבר נפל להיתר אלא שאין בהיתר שיעור לבטל האיסור מודה הראב"ד דאינו אסור אלא מדרבנן גזרה שמא יטול האיסור ויערבו לכתחל' כדי לבטלו. כיון שאינו עושה אלא כדי להציל את ההיתר] ומיהו היכא דעבר ובטלו מדאוריית' בטיל אפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטל. (ולא דמי לכל מלת' דא"ר ל"ת אי עבד לא מהני דהא אם נתבטל ממיל' מותר כמו שחילקו תוס' בתמורה גבי צרם אזן בכור. כ"כ פר"ח י"ד סי' ס"ה. ועיין מה שהקשה שם על הריב"ש בתשוב' שמשמע מדבריו שאסור מן התור' כשבטלו במזיד לדע' זו. ועיין שעה"מ פט"ו ממ"א שהקש' לדעת תוס' מהא דאמרי' חולין ק"מ אמר רנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת (הא דכתיב גבי מצורע ולקח שתי צפרים חיות טהורות אתי למעט צפורי וכו') למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה (להי מינייהו איצטריך קרא פשיט' דשל עיר הנדחת לאו בר שילוח דלא אמרה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן) וכו' והא ודאי אם שלחוה ליכ' איסור משום דאזלינן בתר רוב ואפ"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט וכו' הרי דלערב איסור בידים אסור מן התורה. וכן הוכיח מזה מש"ל פ"ז ממעילה דאסור לבטל בידי' מהתורה עכ"ל שער המלך):

[פסק] [ז.] בפ' ט"ו ממאכלות כ' הרמב"ם אסור לבטל איסור של תורה לכתחלה ואם בטל ה"ז מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין התערובות זו אלא על זה העובר שבטל האיסו' אבל לאחרים הכל מותר (ועוד מוסיף בשם הרמב"ם או למי שכוון לבטל בשבילו. וגם הרשב"א כ"כ בשם הרמב"ם וראב"ד ואע"ג שרמב"ם לא כ"כ בפירוש למדו כן כיון דטעם כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים. א"נ דלמ' אתי למימר לכותי או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה. כסף משנה) אבל באיסור דרבנן כגון חלב שנפל לקדרה שיש בו בשר עוף מרבין עלה. כ' כ"מ משמע דלא ס"ל כתוס' בביצה ע"ש. ולא כרא"ש שם (ועי' רשב"א בת"ה באיסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאוריית' כגון גבינת כותים י"א שמותר לערבם לכתחלה כתרומת ח"ל. וי"א דאסור אלא להוסיף מותר וכן דעתו נוטה ע"ש) ובש"ע י"ד סי' צ"ט פסק המחבר כרמב"ם דאיסור דרבנן מרבה עליו וכו' אבל לערבם בידים אסור (וכן דעת הרשב"א חוץ מתרומת חוץ לארץ דמותר לערבה לכתחלה ולבטלה ברוב כמ"ש רמב"ם פי"ג מתרומת) ורמ"א פסק כרא"ש דאסור לבטל או להוסיף באיסור דרבנן וש"כ הקשה על המחבר דהכא כ' בסתם דאיסו' דרבנן מותר להוסיף ולבטל ובא"ח סי' תרע"ז כתב מותר שמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו ולבטל. והרי חנוכה דרבנן. ומטעם דהוקצה למצותו דחמיר ליכ' למימר דהאי יש מי שאומר הוא מהר"ם רוטנבורג. ואיהו לא ס"ל לחלק בהכי וכו' עכ"ל. ומג"א תירץ משום דהוי דשל"מ לכך החמיר ע"ש. ועוד כתב שם ש"ע ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו וכ' הש"כ משמע דאם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה וכו' דכיון דלא שרי למי שנתכוין לבטל וכו' לא אהני מעשיו הרעים וכו' עכ"ל. וכתב רמ"א ואסורין למכרו ג"כ לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו ואע"ג דהאיסור עצמו מותר בהנאה מ"מ הי' אסור באכילה ועתה הוא נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך לתנו לאחר בחנם. או"ה. (ולי נר' דדוק' כשהישראל לוקח ביוקר מהכותי וכו' ע"כ). אבל לשאר כל אדם מותר. וכ' רש"ל הא דאסור למי שנתבטל בשבילו היינו שידע וניח' ליה אע"פ שלא צוה אבל אם לא ידע שרי דהוא שוגג. ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו רש"ל עכ"ל ט"ז). וכ' הרמ"א ודוק' כשנתערב יבש ביבש וכו' אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אח"כ ההיתר דהא אמרי' ביה חתיכה נעשה נבלה. ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשה נבל' לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובות אבל אם נודע התערובות קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ וכו'. וש"כ הכריח בראיות עצומות דאין חילוק בין נודע וכו' אלא בין שוגג למזיד ע"ש:

[ח.] כ' רשב"א בתשובה סימן תס"ג כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול ולא נתכוין לבטל אלא ליטחן ולאכול וכדאיתא בירושלמי (על מתני' פ"ה מתרומות סאה תרומה שנפלה לק' וכו' נפלה לפחות מק' וטחנן והותירו אם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר) אף טוחן לכתחל' ומותר. (וכן סובר הרא"ש כי הלשון הזה שהבאתי הוא לשון הרא"ש בשאלה שכ' לרשב"א ורשב"א קילס דבריו) וכ"כ הטור או"ח סי' תנ"ג וע' פר"ח שם. וכ"כ ב"י סימן פ"ד בי"ד בשם א"ח על דבש שנפלו בו נמלים שמותר לחמם שאין כוונתו אלא לתקן הדבש. וכ"פ בש"ע שם. וט"ז י"ד סי' קל"ז ס"ק ד' כ' כי אמרינן היכא דאין כוונתו לבטל מותר דוק' היכ' דאי אפשר בענין אחר אבל היכ' דאפשר לתקן בלי ביטול איסור אסור ע"ש ומב"ח וש"כ שם נר' דפליגי ע"ז ע"ש בש"כ:

[ט.] כ' הרמב"ם פ"ה דתרומות דין ח' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. כ' כ"מ משנה תרומות פ"ב אין תורמין מן הטמ' על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה ומזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהי' לו מעשר טבלו הי' מפריש עליו שוגג מה שעשה עשוי ומזיד לא עשה כלום. ר' יהודה אומר אם הי' יודע בו בתחלה אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום וכ' הרמב"ם בפי' המשנה ואמר ר' יהודה לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל אבל אם ידע שהוא טבל ואח"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכוונתו שלא הי' טבל ואח"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ואין הלכה כר"י עכ"ל שם. וכאן פסק כר"י ואפשר שהטעם משום דאמרי' בירושלמי תני משום ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי ר' פנחס בעי קומי ר' ייסא עד כדון קסבור שהן טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א"ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה"ק יפה אתה אומר שהלכה כר' יהודה עכ"ל (ואין ראי' מהאי משנה דר' יהודה לא מיירי מטועה בדין אלא שמחלק בין נודע לו בתחלה או לא. והטעם דהוי כקרוב למזיד כמ"ש הר"ש שם אבל אם טעה בדין. זה הוציא מירושלמי עיין פרי מגדים סי' צ"ט. ומהא איכ' ראי' למ"ש רמ"א בשם או"ה דבנודע אסור. דסובר או"ה מדפסק הרמב"ם אם ידע ושגג וכו' הוי כמזיד וזה דמי לדברי ר' יהודה כמ"ש כ"מ א"כ בודאי פסקינן כר' יהודה דחילוק יש בין נודע ללא נודע ושכחה שהוא קרוב למזיד כן נראה לי). אמנם בתוס' בכורות כ"ג ד"ה סבר כתב ושמא הא חשיב שוגג כשסובר שמותר לבטל. וכתב מש"ל פט"ו ממ"א נר' שדין של רבינו בפ"ה מתרומות סותר למ"ש התוס' וצ"ע עכ"ל. (ויש לתמוה על הט"ז בי"ד סימן צ"ט דהסכים לדברי תוס' ולא הזכיר דעת הרמב"ם שחולק):