כסף נבחר חלק א כג

הא קשי' על המרדכי דתוס' כתב דאיסור שבדה אף רבא מודה דאל"כ נימ' דפליגי בהכי. ואפשר דס"ל למרדכי דאשנוי' דתוס' לא סמכינן מדחזינן בכתובות דאמר רב יוסף כיון דאמרי רבנן וכו' וכיון דאפי' במילי דרבנן אי עביד לא מהני מסתבר ליה למרדכי דלא גרע איסור שבדה וכו' כלל העולה דדברי מרדכי שרירן וקיימין עכ"ל. וכתב הש"כ דבחילוק הסמ"ע ניח' נמי דלא תקשי הא דאית' במרובה טבח ומכר בשבת דהוי מכירה אפי' שנעשה באיסור דאוריית' כגון שהוצי' מרשות לרשות וכן עקוץ לך תאנה ותקנה לי גנבתך דאמר רבא גופ' דהוי מכירה. וכן בפ' משילין כתב הרי"ף בשם ירושלמי דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקע או מטלטלין הקנאתו הקנאה. וכ"פ רמב"ם פ' כ"ח משבת אלא ודאי שאני בכל הני כיון דאפשר לעשות בהיתר משא"כ כל הני דתמורה או בנשבע א"א לעשות אם לא שיעבור. ודלא כבעל שלטי הגבורים פ' משילין שהניח כל זה בקושי'. וב"ח כתב דדין זה דמרדכי הוי ספק' דדינ'. וכן פסקתי בי"ד סימן ר"ל דספק' דדינ' הוי והמע"ה וכן עיקר לפי שגם מתשובת הרא"ש כלל א' סימן ד' נר' שחולק על זה שכתב דהא דאמר רבא אי עביד לא מהני היינו במצות שא"א לבטלן כלל כהני דמייתי התם אונס שגירש ותורם מן הרע אבל התקנה וחרם וכה"ג שאפשר לבטלו בהא מודה רבא דמהני עכ"ל ש"כ. (ועיין י"ד קמ"א וקע"ה). וט"ז כתב לפי מסקנת הסמ"ע ק"ל מההיא דס"ס קצ"ה ורל"ה דהקונה קנין בשבת דמקח קיים ע"כ נר' לתרץ הדברים דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אומרים לא מהני וכההיא דפ' האשה שנפלו משא"כ במוכר בשבת שהאיסור מצד שהיום גורם וכן פ' מרובה וכו' ומשום הכי נמי בנשבע שלא למכור הוי האיסור מצד השבועה ולא מצד המכירה עצמה הוי מכירה. וסבר' טובה לחלק בהכי דדוק' שיש ריעות' בעיקר המעשה הוי כאלו לא נעשה. ופסק רמ"א כאן הוא עיקר ודלא כמרדכי עכ"ל. ובמשנה למלך פ"ח הלכה א' מה' לוה כ' נמי דלא תקשי הא דרב' דאמר לא מהני עם רבא דאיזהו נשך דבתמורה שאני כל הני דהקיום הדבר הוא האיסור וא"א להתקיים הדבר אלא בעבור האיסור כגון תמורה ודכוותיה אבל הכא גבי רבית כיון שזה מחזיר לו הרבית ליכ' איסור' בקיום המקח שהמקח אינו אסור מצד עצמו וכו' ונדון דמרדכי הוי דומי' דתמורה ולא דמי למקח שנעשה באיסור. ולדעת מרן דלא ס"ל חילוק זה דמדמי ההיא דמרדכי למקח שנעש' באיסו' תקשי דרב' אדרב'. עכ"ל. [ח.] כתב שער המלך פ"ג מגירושין הלכה י"ט דרשד"ם הקשה אי אמרינן לא מהני אמאי תנן השוחט בשבת שחיטתו כשרה ואוקמיה תוס' אפי' מזיד ואמאי הא לא מהני השחיטה כלל והוי נבלה דשחיטה אין כאן. ומהרימ"ט ח"א סימן ס"ט מתרץ קושית ש"ג דהיכ' דעבד איסור' כגון מוכר בשבת וכו' אי חשבינן לי' איסור' ליכ' מאן דפליג דמעשיו קיימין כמ"ש ירושלמי וטעמ' משום דאפי' נימ' דלא מהני לא פלטינן לי' מאיסור' ואיסור' כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומש"ה אמרינן דמהני ומעשיו קיימין אבל מאי דסבר רבא דלא מהני הוא כשהדבר ההיא שעשה מיתקן במאי דאמרינן דלא מהני עכ"ל ובזה מתורץ נמי קושית דרשד"ם. אך תוס' נר' דלא ס"ל חילוק זה וגם לא כש"כ וכו' דמקשה שוחט פסח על חמץ וכו' ומאי קושי' דשאני התם דהמעשה עצמו אינו אסור וחמץ הוא דקא גרם כמ"ש הרב בני חיי או כש"כ או כמהרימ"ט אלא לא ס"ל לתוס' להנהו חילוקים. איבר' דקשה על חילוק מהרימ"ט מהא דפריך והרי אלמנה לכ"ג וכו'. ופי' רש"י אלמ' מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני הולד ממזר והשת' מאי קושי' דהא התם אפי' דלא אהני מעשיו ולא תפסי קידושין לא מתוקן לאו שכבר עבר ובעל ועבר על לאו דאלמנה וצ"ע ולקושית רשד"ם י"ל דהא אמרינן חולין קט"ו (על רב אשי דאמר כל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל) אלא מעתה מעשה שבת לחסרי ומשני אמר קרא כי קדש היא. היא קדש ואין מעשיה קדש וכו' וכי היכי דחזינן לרב אשי דס"ל השוחט בשבת מותרת באכילה משום אין מעשיה קדש ה"נ לרב' מצינן למימר כן. וגם קושי' ש"ג מתורצין בזה דכל מעשה שבת גלי קרא דאין מעשיה קדש. וכיון שכן הדרין לכללין אביי ורב' הלכה כרב' ואין הכרח מרבינו ממ"ש בגירושין וכו' דפ' כאביי כמו שכתב מהר"ש יפה. אמנם ק' מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מעבודת יה"כ ואח"כ מערב מדם הפר לתוך דם השעיר וכו' ובגמר' תמורה פריך והרי בכור דאמר רחמנ' לא תפדה ותנן יש להם פדיון וכו' חוץ מבכור ומעשר אלמ' לא מהני אמר לך אביי שאני התם דאמר הם בהווייתן יהיו ורבא הם למה לי לימד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקרבין על גבי מזבח (דאין עולין מבטלין זא"ז ומיניה ילפינן לשאר עולין והכי משמע הם בהווייתן יהיו אפי' נתערב') ואביי מולקח מדם הפר ודם השעיר נפק' וסבר כר' יאשיה דמערבין לקרנות. ורבא התם מזה בפני עצמו כו' וס"ל כר' יונתן וכו' ע"כ הסוגי' מזה נר' ע"כ דרמב"ם פ' כאביי. ועוד ק' הא כתב בפ"י מטומאת צרעת הלכה א' התולש סימני טומאה בין בתוך הסגר בין בתוך החלט ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בו בהרת כעדשה ובה ג' שערות לבנות ותלש אחת אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהי' וכו' ואמאי הא לרב' אע"ג דלא הועילו מעשיו לקי משום דעבר אמימר' דרחמנ' וצ"ע עכ"ל. (ואפשר לומר דכוונת רבינו היא זאת דודאי לא הזהירה תורה אלא לתלוש סי' טומאה כדי שירא' שהוא טהור אבל אם גם אחרי תלשו נשאר טמא לא הזהירה תורה דפסק כרב ששת בשבת צ"ד. דאית' התם אתמר אחת משתים (שלא הי' בנגע כ"א שתי שערות ותלש אחת) חייב. אחת משלש רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלי חדא אחרית' אזלי להו טומאה רב ששת אמר פטור השת' מיהת הא אית' לטומאה וא"כ כיון דלא הועילו מעשיו לא הוזהר עליהם. אלא מכח חצי שיעור אסור לתלוש אפי' אחד מג' כן נר' לי וגם מה שהקשה מההיא דפ"ג מעבודת יה"כ המעיין בתוס' זבחים בסוגי' דמין במינו ובש"ס דזבחים דף פ"א יראה דלא ק' מידי) עיין בספר חזון נחום שהאריך בכלל זה. ועיין בספר המקנה בקדושין נ"ו ב' דכתב על קושי' התוס' דלמה לא חשיב במתניתין חמץ בפסח דאין מקדשין בו וכו' וז"ל. לולי דבריהם הי' נר' דבחמץ בפסח בלא זה לא הוי קדושין כיון דקי"ל הקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה כמו שכתב הרמב"ם וכו' א"כ לפי מה שכתב רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכ"כ הסמ"ע בח"מ ר"ח דמקח שנעשה באיסור אינו כלום דכל מלת' דאמר רחמנ' וכו' לא מהני א"כ קונה חמץ אין המקח כלום ואינה מקודשת מטעם דלא קנתה החמץ כלל וכבר כתבנו בפסחים כ"ט על הא דהקש' תוס' איך משכחת אוכל חמץ של אחרים הא כיון דאגבה קניה לפי מה שכתבתי יש לומר דאף שמכוין לקנותו מ"מ כיון דאין הקנין כלום הוי חמץ של אחרים אבל אין להקשות בכל איסורי הנאה כיון דקדושין הם באיסור שהרי גוף הקדושין הם הנאה שהי' צריך ליתן פרוטה א"כ לא ליהני הקדושין זה אינו דכיון במה שזכתה האשה בקדושין לית בי' איסור' אין זה בכלל מילי דאמר רחמנ' לא תעביד ושפיר קנתה האשה והנאה דידיה ממיל' קאתי מה שא"כ בחמץ דהגוף זכייה אית ביה איסור'. ואפשר דקושית התוס' הכא היא אליבי' דאביי דס"ל אי עביד מהני עכ"ל. (ועיין בר"ן פ' כל הצלמים גבי הא דהלך ר' אליעזר הקפר בדרך ומצ' טבעת ועליה דרקון ולא רצה להגביה. עד שיבטלנו הכותי וז"ל. דאי הוי מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ז דישראל והכי אמרינן בהדי' בגמ' בסוגי' דלעיל ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכול' להתבטל