כסף נבחר חלק א יח

ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ והלכך הרי היא מקודשת. והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א כרבינו. ובהשגות כ' והוא שיאמר רוצה אני וכו' ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים וכו' וכ"ש כאן. שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקנינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר"א ז"ל שיאמר רוצה אני וכו' עכ"ל ה"ה. וע' לח"מ מה שהקשה עליו. (ובפ"י ממכירה הקשה לח"מ על ה"ה הא משמע בהכונס דר"ה דאמר תליוה וזבין מיירי דאמר רוצה אני. עוד הקשה שם על מה שכ' ה"ה בפ"א מגזלה על מה שכ' רבינו שם אם הרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים עובר בלא תחמוד וכ' הר"א שם ולא אמר רוצה אני וכ' ה"ה דעת הר"א שא' אמר רוצה אני מקתו קיים ולא גרע מתלוהו וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת רבינו אלא מקחו קיים. אע"פ שעבר וכו' עכ"ל ה"ה שם. וקשה א"כ מה הקשו בהכונס אי יהיב דמי חמסן קרית ל' והאמר ר"ה דמאי קושי' אע"פ שהוא חמסן ועבר על לא תחמוד מקחו קיים וכו' וצ"ע). כ' הג"מיי על הא דאמר רבינו אבל האיש וכו' אמנם בס"ה כ' שהגאונים תופסין עיקר דברי מר בר רב אשי דאמר לא הוי קדושין וכן ראבי"ה כ' דקי"ל כמר בר ר"א ותימה לי על ס"ה שפירש פלוגת' דאמימר ומר בר רב אשי בכה"ג ובספרי משמע דאיירי כגון שדחק אשה ואנסה כדי לקבל קדושין דקאמר הוא עשה שלא כהוגן וכו' וכן פי' רשב"ם ור"י עכ"ל. (וע' בבית יוסף א"ה סי' מ"ב שמבי' לשון הסמ"ג וז"ל. אין האשה מתקדשת בע"כ אלא לרצונה שנאמר ויצאה והית' משמעות המקר' שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ ה"ז מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת והגאונים תופסין עיקר דברי מר בר ר"א. עכ"ל). ובש"ע א"ה סימן מ"ב כ' אבל האיש שאנסוהו מקודשת וי"א שאינה מקודשת הלכך הוי לי' ספק. כתב ב"ש אפי' אחר תקנת ר"ג שלא לגרש בע"כ יכול לגרש בע"כ. [כט.] בפ"ב מגירושין כ' הרמב"ם מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו כותיים ואומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד כותיים עד שיגרש ה"ז כשר ואם הכותי עצמו אנסוהו וכו' הואיל והדין נותן שיכתוב ה"ז גט פסול. ולמה לא בטל וכו' שהרי הוא אנוס בין ביד כותי בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התור' כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשו' עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשות אין זה אונס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מעברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא הי' הדין נותן שכופין אותו וטעו ב"ד ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו לגרש ה"ז גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם כותיים אנסוהו שלא כדין אינו גט אע"פ שאמר בכותיים רוצה אני וכו'. עיין בלח"מ שהאריך בדברי הרמב"ם. ועיין ש"ע א"ה סי' קל"ד מדינים אלו. [ל.] בפ"ו מחובל כ' הרמב"ם המזיק ממון חברו חייב לשלם נ"ש בין שוגג בין אונס וכו'. בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק שלא בכונה פטור. הי' עולה בסולם ונשמטה השליב' ונפל והזיק אם לא הית' מהודקת וכו' חייב. הית' חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה ה"ז פטור שזו מכה בידי שמים כל אלו הדברים ברשות ניזק אבל ברשות מזיק פטור עד שיתכויין להזיק. כ' ה"ה כבר כתבתי פ"א דאונס גמור שכתבו ז"ל שפטור והרב לא חילקו. וכתב כ"מ צ"ע הא גבי שליבה כתב ה"ה הטעם דפטור מפני שהן אונסין גמורין ואין רוח מצויה אונס כ"כ. משמע בהדי' שהוא פטור באונס גמור עכ"ל. [לא.] ובפרק ו' מרוצח ובפ"י ממלכים פסק כרב' דאומר מותר קרוב למזיד. וכתב כ"מ אע"ג דאביי ורב חסד' סברי דאונס הוא פסק כרבא דהוא בתר' ועוד שר' שמואל בר נחמני אר"י ס"ל כוותיה דאמר דבן נח נהרג שהי' לו ללמוד ולא למד. ובפ"ז משגגות פסק תינוק שנשבה לבין כותים שחייב חטאת. ועיין פט"ו משגגות. ובש"ע א"ה סי' קע"ח כ' רמ"א בשם תשו' מהרי"ק האשה שזינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה והטעם כתב מהרי"ק דלא כתיב למעול מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה. וכתב בית שמואל ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הרי כשוגג (ואשה שזינתה בשוגג מותרת לבעלה כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ד מאישות והיינו דלא ידעה אם הוא בעלה או אחר כעובד' דסוף נדרים) עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' ל"ט כתב הט"ז מי שסובר שמותר לבטל איסור מקרי שוגג ומותר ודלא כמשמע מלשון הטור ומהרש"ל דהוי כמזיד. וראיה מתשובת מהרי"ק ודוק' התם דכתיב ומעלה וכו' ש"מ דבשאר דוכתי שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין. ותוס' בכורות כ"ג ד"ה סבר כ' דאפי' למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שסבור שמותר לבטל מותר עכ"ל. (וע' בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה מה שכתבתי עוד מזה). [לב] בש"ע ח"מ סי' ר"ה כתב כל דיני מכר מחמת אונס ומסירת מודעה. וכתב שם רמ"א סוף הסי' בשם העיטור וז"ל. וכל זה מיירי באנסוהו למכור דאמרי' אגב אונסי' גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות אין קנין (וע' בא"ה סי' מ"ב בבית שמואל וחלקת מחוקק שהקשו על רמ"א דהתם משמע דאין חילוק בין קונה למקנה. ולמה פ' בסי' ר"ה כעיטור דקנין באונס לא קנה) [לג] בש"ע י"ד סי' רל"ב כתב רמ"א מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פ' יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח ולא יעשנו וכו' ואם לא עשה מיד וכו' ושכח או נאנס אח"כ ולא עשאו יש אומרים דמקרי אונס (ר"ן פ' כיצד הרגל) וי"א דלא מקרי אונס (אגודה פ' מי שאחזו) וט"ז שם מסיק כדעה ראשונה. וע' עוד שם בדיני נדרי אונסין ושבועות:

[לד] פ"ב מסוטה דף י"ב כתב משנה למלך דע דאשת ישראל שזינתה באונס מותרת לבעלה אך אני מסתפק היכ' דהבועל מזיד אם אסורה לו מי אמרי' שדין זה דאסור' לבועל משום דאסרה לבעל אבל כל שלא אסרה שריא לבועל או דלמ' כל שהוא מזיד אסור בה. וראיתי לתוס' שבת כ"ו עלה דההיא דאמרינן ואת אשתו לקחת ליקוחין יש לך בה. שכ' אף על גב דאפילו חטא נמי יש לו בה ליקוחין דהא אנוס' הית' ושריא לבעל וה"ה לבועל. הרי מבואר דאע"ג דדוד לא היה אנוס מותרת לו וכו'. שוב ראיתי שזה ש"ס ערוך כתובות ט' וכ"ת מפני מה לא אסרוה. התם אנוס' הוי. הן אמת דהתם איכ' תירוץ אחרינ' דכל היוצ' למלחמת ב"ד וכו'. ויש להסתפק אם תירוץ זה פליג אתירוץ קמא וס"ל כל שבועל מזיד אסורה לו. או דילמ' לדינ' מודה לתירוצ' קמא אלא דקושט' קאמר אפילו היתה מזידה מותרת היתה לדוד וכו' ומדברי תוס' בשבת נר' דס"ל דהדין זה מוסכם לכ"ע. וכן אם היא מזידה אף שהוא שוגג נ"ל דאסור' לבועל מאחר שנאסר' לבעל. ודע שראיתי תוס' ריש פ"ה דסוטה שהביאו סוגי' אחת מהירושלמי דנר' דפליג על זה שכתבנו. שכתבו בסוף הוא מזיד והיא שוגגת פשיט'