כסף נבחר חלק א קסו

הספרים זכיי' מדרבנן אית לי'. ומיהו אית ספרים דגרסינן זכיי' מיהו אית ליה ועוד משכחת שיש ממון לקטן כגון שירש את אביו קודם שנתגייר כדאמר קדושין (י"ח) נכרי יורש אביו דבר תורה אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא. וא"ת האיך יתחייב אדם אשם על גזלו הא אין נשבעין על טענת חש"ו כדדרשי' כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וי"ל דה"מ בטענת כפירה והודאה אבל ע"פ עד אחד נשבעים אי נמי בקפץ ונשבע. וא"ת האיך נתגייר כי אמרי' נמי דקטן אית לי' זכייה מדאוריית' הא א"י ל"ל זכיי' אפי' מדרבנן. ומיהו הא לאו קושי' דא"כ תקשי לן כל גרים האיך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באים כאחד שאני. אבל אי קטן לית ליה זכיי' מדאוריית' ודאי קשה האיך נתגייר וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת. מיהו ק' מההיא דכתובו' (י"א) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולכל מילי חשיב גר להתירו בבת ישראל וקדושיו קדושין ובניו חולצין ומיבמים ולכל מילי דאוריית' ולא משמע שיהא מטעם דיש כא ביד חכמים לעקור דבר מה"ת חדא דה"מ בשב ואל תעש' והאי קום ועשה הוא ועוד מדפריך מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו. ונרא' דזכיי' דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר. והא דפריך תנינא וכו' ומשני מהו דתימא נכרי בהפקרא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה. ואפי' בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר מדמייתי מקטנה פחות מבת ג' שנים שהזכיי' בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו וגם מצינו שאבותינו נכנסו במילה וטבילה בהרצאת דמים וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה. ובקדושין (ע"ד) אמר ר"ש דגיורת שנתגיירה פחותה מג' כשרה לכהונה ומייתי ראי' מדכתיב בשלל מדין וכל הטף בנשים וכו' והרי פנחס הי' עמהן. ואע"ג דאמרי' בכתובו' הגדילו יכולין למחות הא כשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה עכ"ל:

[ו.] בבא מציעא דף י"ב אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאבי' בשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וכו' למימרא דסבר שמואל דקטן ל"ל זכיי' מדאוריית' והאמר שמואל הלכה כר' יוסי (בהא דהשוכר את הפועל ילקט בנו אחריו) שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל. ולבסוף אסיק הש"ס דר' יוסי נמי לא ס"ל דאית לי' זכיי' מדאוריית' אלא עשו שאינו זוכה כזוכה:

[פסק] [ז.] כ' הרמב"ם פ"ד הל' ב' מזכיי' מזכה לחברו במתנ' ע"י אחר כיון שהחזיק בה אחר כגון שמשך מטלטלין או הגיע שטר לידו או החזיק בקרקע זכה חברו אף ע"פ שלא הגיע המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה מקבל ואם לא רצה אינו מקבל שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וזכות הוא לו שתנתן לו מתנה אם ירצה אבל אם לא ירצה אין נותנין מתנה לחברו בע"כ. וכ' ה"ה בשם רמב"ן מהא שמעי' דכי אמרי' זכין לאדם וכו' דוקא כשנתרצה אבל אם לא נתרצה כששמע לא. מכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו שלא בפניו ואע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחתו והא דאמרי' קדושין (מ"ה) חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קעביד וכן עיקר דבמה שהוא חוב גמור אפי' נתרצה לאו כלום הוא עכ"ל. ובהלכה וי"ו כתב הרמב"ם אין אדם זוכה במתנה לחברו עד שיהי' הזוכה גדול ובן דעת וא' האיש ואחד האשה ואפי' אשת האיש ועבד ושפחה אבל האינו ישראל אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כן אינו זוכה לישראל וכשם שאין ישראל נעש' שליח לאינו ישראל כך אינו זוכה לאינו ישראל וכו' זכין לקטן אפי' בן יום אחד ולגדול בין בפניו ובין שלא בפניו. וכ"כ ש"ע ח"מ סימן רמ"ג כרמב"ם אלא שרמ"א הוסיף שם על מה שכתב אפי' אשת איש או שפחה וכו' ודוקא מיד אחרים אבל לא מרבה ובעלה אלא במקום דזכיה לנפשה עכ"ל. וכ' סמ"ע כגון שראובן נותן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנה ליד אשתו דאמרי' מגו דזכי' לנפשה זכי' נמי לשמעון (והוא מגמ' דנדרים דף ס"ה דאמרי' מגו דזכי' לנפשה באותו עירובי חצרות כגון שיש לה חצר בפני עצמ' זכי' נמי לאחרינא ועיין חדושי רמב"ן ב"ב דף קל"ב על הא דאמרי' שם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש אבדה כתובתה ומוקי הש"ס במזכ' להן על ידה כתב רמב"ן הא אין קנין לאשה בלא בעלה איכא למימר כגון דיהב לה לדידה בהדייהו דמגו דזכי' לנפש' זכי' לאחרינא אי נמי כיון שהיא מתכוונת לזכות להם גליא דעתא דניחא לה במתנות הבנים). ועוד כתב הרמב"ם קטן שנותנין לו צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו ואינו זוכ' לאחרים פחות מזה לא לעצמו ולא לאחרים וכו'. כתב ה"ה פי' זוכה כשיש דעת אחר' מקנה הא לאו הכי אין לו זכי' אלא מפני דרכי שלום ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא ב' שערות וכשמואל עכ"ל. וש"ע ח"מ סימן רמ"ג העתיק דברי רמב"ם וכ' רמ"א דוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציא' לא, וש"כ שם חולק ומסיק דאף לענין מציאה אית ליה זכיי' מדאורייתא וראי' מירושלמי פרק חלון וכן מוכח מש"ס ב"מ דף י"ב לענין ילפינן מציא' מגט או קטן מקטנה והאי ילפינן מדאורייתא ודלא כתוס' שם וא"כ מוכח בהדיא דקטן יש לו יד מהתורה ובע"כ הא דתנן מציא' חש"ו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו וכו' ע"ש שהאריך (ועיין בפני יהושע גיטין דף ל"ט וס"ד שחולק עליו וסותר ראיותיו). ובפ"ח מלולב כ' הרמב"ם ואין נותנין אותו (הלולב) לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התור' ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר. וכתב לח"מ הר"ן כ' שמה שאמרו בגמ' לא ליקני אינש הושענא לינוקא דמקני קני אקנוי' לא מקנה מיירי כשלא הגיע לעונות הפעוטו' אבל הגיע הא מדרבנן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא מקנה. אבל רבינו נראה לי' דוחק ופי' דאסור להקנות אפי' לפעוטות. והטעם דקונה מן התורה דסובר רבינו דאע"ג דאין מקחו מקח מן התור' מ"מ כשנתן לו קונה מן התורה וכדכתב פרק כ"ט ממכירה ושם ביאר כן דבריו ה"ה ולכך אפי' הגיע לפעוטות אינו מקנה מן התורה (וצ"ל דל"ל לרמב"ם האי סברא דר"ן דיצא מדאורייתא אם יש לו קנין דרבנן מטעם הפקר ב"ד. אלא ס"ל כמו שצידד שם הר"ן). אבל רש"י נר' דעתו כדעת הר"ן שפי' קונה דרבנן תקנו לי' זכיי' עכ"ל לח"מ. ובש"ע א"ח סי' תרנ"ח כתב לא יתנו לקטן וכו' ויש מי שאומ' שאם הגיע לעונות הפעוטו' מותר. ובפרק כ"ט ממכירה כ' הרמב"ם שלשה אין מקחן מקח וכו' דין תורה. חרש שוטה וקטן אבל חכמים תקנו שיהא חרש וקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו. וכ' ה"ה מפורש בגיטין משום כדי חייהן הא לאו הכי לא. וי"א דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה ופשטן של שמועות כדברי המחבר וזה נראה שדעת רבינו במתנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנ' אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש דעת אחרת מקנה וכן נראה מ"ש פ"ח מלולב ופ"ד מזכיי' עכ"ל. (וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו וכו' דקטן אית לי' זכייה מן התורה לנפשי' ע"ש). ובפרק י"ז מגזלה כתב הרמב"ם מציאת