כסף נבחר חלק א קסג

בקדרה פועלת שלא יתפזר המאכל והאש גורם בישול ואינה מפעולה אחת לכן לא מקרי זוז"ג עכ"ל. וכ"כ לח"מ לקמן על מה שכתב רבינו בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף. כ' לח"מ מחלוקת ר"ע וחכמים פ"ג דערלה ופסק כחכמים. וא"ת הא זוז"ג סמנין של איסור ואור של היתר דסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי"ל דאינו נקרא זוז"ג שאינו עושה האור מה שעושין הסמנין שזה עושה פעולת החמימות כדי שיקבל הצבע וסמנין עושין פעולת הצביעה ולכך כיון דאינם גורמין לדבר אחד אינו נקרא זוז"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר וכן חלקו בתוס' בע"ז בשם רבינו שמואל עכ"ל לח"מ (וצ"ע דהא ע"כ רבינו לא ס"ל האי חילוקא דרבינו שמואל דהרי כתב בע"ז מותר ליטע תחתיה בין בימות החמה וכו' ועיקר קושית לח"מ לא קשיא מידי דהא הרמב"ם כתב הטעם בבגד שצבעו שהרי הנייתו ניכר' בהן והוי כמו יש שבח עצים בפת דאסור אפילו בזוז"ג כמ"ש. אח"כ מצאתי זה בשער המלך פ"ג מחמץ. וכתב עוד שם שכך מצא בתשובת הר"ן סי' ע' וז"ל ומסתבר' ודאי דכי היכי דאמרי' דיש שבח עצים בפת אלמא כל כה"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו. ה"נ יש שבח סמנין בבגד ואין להתירו מטעם זוז"ג ולמדתי זה מירושלמי וכו' עכ"ל). ועיין בכלל חזותא. (י.] ובפ"ג מחמץ כתב הרמב"ם לא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו ואם בישל או אפה אותו הפת ואותו תבשיל אסור בהניי' וכן הפחמין שלו אסורין בהניי' הואיל ושרפו אחר זמנו. כתב ה"ה זה למד ממה שהעלו בהלכות מן הגמרא שאם אפה הפת בעצי ערלה וכו' שאסור לפי שיש שבח עצים בפת עכ"ל. וכתב כ"מ בשם רמ"כ ודוקא כשאבוקה כנגדו עכ"ל. ובש"ע א"ח סי' תמ"ה כתב המחבר כמו הרמב"ם. וכתב מ"א דע"כ כתב דוקא כשאבוקה כנגדו ואע"ג דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זוז"ג דתנור ג"כ גורם שיאפה אבל אם בישל ע"ג אפר או גחלים אסור וכו' מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך בע"א (בי"ד סימן קמ"ב) דדעת הרמב"ם ופוסקים אפי' בבישל בחומו של תנור או ע"ג גחלים אסור ולא מטעמייהו אלא מדאמרי' בפסחים דאף דרבנן שרי באבוקה כנגדו דוקא בערלה דבטילי וכו' אבל בהקדש אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממים וזהו דעת הטור שלא חילק כאן בפת בין תנור חדש לישן משום דכתב בי"ד בשם רמ"ה דכיון דע"א לא בטלה אפי' זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא מיהא איכא וא"כ אפי' מונחים עצים אחרים על האש והניח חמץ גם כן עליהם דהוי זוז"ג אפילו הכי אסור עכ"ל (דעת המ"א היכא דיש שבח עצים בפת אף דיש גורם דהיתר אפילו הכי אסור בע"א ובחמץ מטעם דלא בטלו משא"כ בשאר איסורין. ומש"ה לא קשי' מההיא דגנתא דהתם אינו ניכר שבח בפירות כך מצאתי כתוב):

[יא] ובפ"י ממעשר כתב הרמב"ם נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה וכו' עבר ונטע אגוז וכו' הרי הצומח מותר וכן מרכיבין כפניות של ערלה בדקלין מפני שהן כפרי עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד אסור ואחד מותר ה"ז הנגרם משניהם מותר לפיכך הצומח מפירות הערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת. ובפ"ה מנדרים כתב האוסר פירותיו על חברו בין בנדר בין בשבועה הרי חלופיהן וגידוליהן ספק לפיכך חברו אסור בגדולי פירות וכו'. כתב הראב"ד לפי הגמרא הגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורין הלכך אם קידש בגדולין צריך לחזור ולקדש מיהו קשי' להו כל היכא דאמרי' אסור בגדוליהן אפי' בדבר שזרעו כלה אמאי הא קי"ל זוז"ג מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל. כתב כ"מ לדעת הר"ן בנדרים ניחא דמדמי לי' להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן בי' זה וזה גורם. א"כ שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם עכ"ל. [יב] כתב רמ"א בי"ד סי' ס' בהמה שנתפטמה בדברים האסורים מותרת (מרדכי פרק אלמנה לכ"ג) אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורין אסורה. כתב הש"כ ונראה דס"ל למרדכי דאפי' נתפטמה כל ימיה מותרת דלא דמי לפרה שנתפטמה בכרשיני ע"א דשרי דוקא מטעם זוז"ג דהתם כרשיני ע"א אסורין בהנאה משא"כ באיסורי אכילה שהרי אינו אוכל איסור עצמו וכן משמע בתוס' ע"א (דף מ"ט) ד"ה שאם נטע וכו'. וע"ש עוד:

(כלל נד) זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו [א.] קדושין דף מ"ב אמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו כמותו שנא' ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ ותסבר' דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות וכו' אלא כי הא דרבה בר רב הונא דאמר וכו' אמר רב גידל. אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' ונשיא (אלא ההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין וכו' דקטנים כשלא בפניו דמי וכיון דנחלת הארץ זכות הוא להם היתה חלוקתן חלוקה) ותסבר' זכות הוא הא חובה נמי איכא דאיכא דניח' לי' בהר ולא ניחא לי' בבקעה וכו' ואלא כדרב' בר רב הונא אמר רב (כלו' לא זכות גרידת' איכא למשמע מיני' לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להם כי הכא דלזכותם בנחלה באו ואע"פ שפעמים שחלוק' זו חובתם דאיכא דלא ניחא לי' בחלק שנפל לו אפ"ה לא הדרי בהו) דאמר רב מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ת"ל נשיא אחד. כתבו הרשב"א וריטב"א מהא שמעינן דזכיי' אינ' מטעם שליחות דאל"כ אמאי לא פריך נמי הא קטנים לאו בני זכיי' נינהו כדפריך לעיל אלא ודאי דאינ' מטעם שליחות ועוד ראי' מהא דאמרי' קדושין (כ"ג) אבעי' להו עבד מהו שיעש' שליח לקבל גיטו מיד רבו לר"ש בן אלעזר (דאמר בשטר ע"י אחרים) כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דלמא אשה דאיהי מצי מקבלה גיטה שליח נמי מצי משוי עבד דאיהו לא מצי לקבל גיטו שליח נמי לא מצי משוי (וע"י אחרים דקאמר שיזכה לו רבו גיטו ע"י אחרים או הם עושים שלא מדעתו) בתר דבעי הדר פשטא לה לה מאשה ע"כ הסוגיא. מהא שמעינן דאינו מטעם שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגיטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הלכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין מן התורה וריטב"א מסיים אא"כ תדחוק דשאני עבד שישנו בכלל שליחות דעלמא ולפיכך זכין לו משא"כ בקטן דלאו בר שליחות הוא כלל ואין זכין לו מן התורה אלא מדבריהם עכ"ל. ור"ן בהלכות כתב דזכיי' מטעם שליחות כדמוכח ב"מ (דף י"ב) חצר משום יד אתרבי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו [כלו' אין אדם יכול לעשות שליח לחוב לאדם שלא מדעתו] גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו (ושלא מדעתו דאנן סהדי דניח' לי שתהא שלוחה. כ"כ רש"י שם) ועוד מוכח מב"מ (דף ע"א) קטן דאתי לידי שליחות תקינו לי' רבנן זכיי'. ועוד מוכח מהא דאמרי' בפרק אין בין המודר התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך משום דזכין להם וכו' ובתרומה שליחות כתיב בה ואי לאו דחשיב כשלוחו לא הי' יכול לתרום אע"ג דזכות הוא לו אלא הכא דלמאי דס"ד דרב מוכח מהאי קרא דזכין לאדם וכו' זכין לקטן מדאוריית' ולא מדין שליחות ומש"ה לא פרכינן אבל לפי המסקנ' דלא אתי קרא לזה ובאמת לא מוכח מקרא שזכין לאדם בדבר שאינו שלו וזכין לו לקטן מדאוריית' דהתם שלהם הית' וחלוקתן גלוי מלתא בעלמא וב"ד מעמידין אפוטרופס לכך אבל