כסף נבחר חלק א קנה

ס"ל כאיכא מ"ד שברי"ף דקנסא הוי כמו שכתבתי א"כ מוכח מש"ס דקי"ל כרב עכ"ל. וע' בש"ע שם דין היזק שאינו ניכר:

[ח.] כתב משנה למלך פ"ג הלכה ו' מגזלה אף דחלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד דבשוגג פטור אפי' עשאו בידים היינו דוקא היכא דלא אתא לידיה בתורת שמירה אבל בגזלן ושומר שטימא בידים תרומה של חברו אף שהיה שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצי אמרי הרי שלך לפניך (וזה שלא כדברי תוספות גיטין דף מ"ב ד"ה השור שהביאו הדבר במחלוקת. ובגיטין דף נ"ג סתמו דבריהם בפי' כסברת ר"ח. אם כן מוכח דס"ל שם דאין חילוק בין שומר למזיק. ע"ש):

[ט.] ובפ"ג מגזלה כתב הרמב"ם גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכו' או בהמה שהיתה יוצאת ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה. כתב לח"מ אע"ג דבפ' י"א מנזקי ממון פסק רבינו דאם החזירו משנגמר דינו אינו מוחזר והיינו כרבנן י"ל דסובר רבינו כתוספות ב"ק (דף מ"ה) דנוכל להעמיד המשנה נמי כרבנן וכגון דתפסו ב"ד מאליהן. אך ק' למה לא חילק בין התפיסו לב"ד ובין תפסו מאליהן עכ"ל. והים של שלמה בפרק הגוזל תירץ דאע"ג דהשומר חייב דהו"ל לאערוקי לאגמא מ"מ גזלן פטור מגזרת הכתוב דכתיב כעין שגזל יחזיר (דהכי איתא בברייתא מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הש"ל). והש"ך בח"מ סי' שס"ג השיג עליו מברייתא דב"ק (דף צ"ח) דמפורש שם אע"ג דרבנן דרשו כעין שגזל מ"מ ס"ל דוקא מי שלא נגמר דינו אומר הש"ל ע"ש. ומרכבת תירץ דרבינו סובר אע"ג דלא קי"ל כר' יעקב בשומר מ"מ קי"ל בגזלן כסתם משנה. והטעם דכיון דקי"ל פ"ז מה' חובל היזק שאינו ניכר קנסא הוא ולא קנסו אלא המתכוין אבל השוגג או נאנס פטור הלכך גזלן שאינו שומר אע"ג ששגג ולא אערקינהו לאגמא פטור דחשיב שוגג אבל שומר דחייב בשוגג דש"ש חייב בגנבה ואבדה וגנבה הוי קרוב לאונס הלכך חייב נמי על דלא אערקינהו לאגמא עכ"ל. בח"מ סי' שס"ג פסק נמי כרמב"ם, ועיין חדושי רשב"א ב"ק דף מ"ה דאינו מחלק בין התפיסו לב"ד ובין תפסו מאליהן ועיין באספ"ז ב"ק דף מ"ה שהאריך לחלק בין חמץ לשור אע"ג דבחמץ נמי יכול להחזיר לנגזל קודם פסח והיה אוכל אותו עכ"פ צריך הנגזל לעשות מעשה חדש כדי להצילו מאיסור הנאה ומי יימר שהי' עושה זה אבל גבי שור דדרכו לילך מעצמו למקום מרעה אע"פ שהנגזל לא היה עושה מעשה חדש אלא היה מניחו ומאליו היה הולך למרעה לכך שפיר א"ל אי אהדרתן הוי מעריקנא ליה לאגם ומעריקנא לאו דוקא. וכן כתב רשב"א בשם הראב"ד עכ"ל:

(כלל נ) הרהור כדיבור אי לא [א.] ברכות דף כ' ע"ב מתני' בעל קרי מהרהר בלבו (ק"ש כשיגיע זמן המקרא) ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה (כיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוה רבנן ואינו מברך אפי' בהרהור) ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. [גמ'] אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי (וכל אדם נמי יוצא י"ח בהרהור) דאי ס"ד לאו כדבור דמי למה מהרהר (מה יועיל) אלא מאי כדבור דמי יוציא בשפתיו. כדאשכחן בסיני (שהפרישן מאשה ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טביל' לבעלי קרי קודם שיעסקו בתור'). ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דאי ס"ד כדבור יוציא בשפתיו ואלא מאי לאו כדבור למה מהרהר. אר"א כדי שלא יהיו כל עולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. כתבו תוס' אע"ג דלרבינ' כדבור דמי לענין שיוציא בשפתיו מ"מ לאו כדבור דמי לענין שיהא ב"ק אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהי' שם דבור והיו צריכין לטבול ואע"פ שהיו שותקין שומע כעונה עכ"ל. (ויש מחלוקת בפוסקים אי שומע כעונה הוי דבור ממש או לא. רש"י בסוכה דף ל"ח כתב בשם בה"ג דמותר לשתוק בתוך התפל' לשמוע קדוש' דשומע כעונ' והפסק לא הוי. א"כ מוכח דלא הוי כדבור ממש. ולדעת ר"ת ור"י הובא בתוס' ברכות דף כ"א אסור לשתוק ולשמוע דכיון דשומע כעונ' הוי הפסק וכן אית' פלוגתייהו בטור א"ח סי' ק"ד. ואנן פסקינן כרש"י וי"ל אע"ג דלא הוי הפסק מ"מ ב"ק אסור דילפינן מסיני ועיין מה שכתב הש"ך בי"ד סי' א' בשם הפריש' דלכך ערום לא ישחוט לכתחל' אף דאחר מברך כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חברו וליכא למימר שומע כעונה). כתב הרא"ש לר' אבין (הרא"ש גורס ר' אבין ולא רבינא) אתיא מתני' כר"מ דאמר לעיל (דף ט"ו) הרי הוא אומר על לבבך בכוונת הלב הן הן הדברים. אי נמי כר' יהוד' דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחל' צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמי' אדאורייתא ורב חסדא אמר לאו כדבור ואתי' מתני' כר' יוסי דאם לא השמיע לאזנו לא יצא ואפי' לר"מ וכו' מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת אוזן קרי לי' כוונת הלב. וכן הא דתני' לעיל לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו אע"פ שאינו צריך להשמיע לאזנו כדפסק רב חסדא גופא לעיל. וכתב ר"ח הלכתא כרב חסדא ואין יוצא י"ח בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאינו צריך להשמיע לאזנו. והביא ר' יונה ראי' דהרהור לאו כדבור דמי מדאמרי' שבת (ק"ג) ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר. ופריך והא אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ וכו' אלמא הרהור כדבור התם משום דכתיב והי' מחנך קדוש. כלומר הא דאסר ר"י הרהור לאו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר אלא משום דכתיב והי' מחנך וכו' דמשמע אפי' בהרהור עכ"ל:

[פסק] [ב.] כתב הרמב"ם פ"א מהלכות ברכות כל הברכו' כולן צריך להשמיע לאזנו מה שהוא או' ואם לא השמיע וכו' יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו וכו'. ובפ"ב מק"ש כתב וצריך להשמיע לאזנו ואם לא השמיע יצא וכתב כ"מ בשם הר"ר מנוח דמשמע דצריך עכ"פ להוצי' בשפתיו לא שיקרא בלבו וכו' עכ"ל. (ולכאור' הני תרי פסקי סתרי להדדי דממה שכתב בהלכות ברכות משמע שפוסק הרהור כדבור ומפרש הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא אפי' לא הוציא בשפתיו ודלא כרש"י ושאר מפרשים. ומהלכות ק"ש משמע דפוסק לאו כדבור מדלא סיים נמי בין שהוציא וכו'. וכתב שאגת ארי' סי' ו' דגבי ק"ש כתיב ודברת בם אלמא דבור בעי ובהא פליגי רבינא ור"ח אי הרהור כדבור או לא אבל ברכת המזון דכתיב וברכת סתמא ולא נאמר בי' דבור בהרהור בעלמא סגי אפי' לר"ח דלא כתיב בי' דבור. וה"ה לכל הברכות שהן מד"ס כעין בה"מ תיקנו עכ"ל). וש"ע א"ח סי' ס"ב פסק גבי ק"ש נמי דצריך שיוציא בשפתיו. ואם מחמת אונס או חול' קרא ק"ש בלבו יצא (א"ח לדעת ירושלמי). כתב רמ"א ואף לכתחל' יעש' כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקות משום אונס ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום טנופת. כ' הט"ז מזה יש ללמוד במי שצמא בליל' במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר בלבו הברכ' וישת' עכ"ל. ובסי' קפ"ה פסק הטור וש"ע כרש"י ורא"ש ור"י והא דאמר אם ברך בה"מ בלבו יצא היינו שלא השמיע לאזנו וסמ"ג כ' כלשון הרמב"ם. וכ' מ"א ואם מחמת חולי או אונס ברך בלבו יצא כמו גבי ק"ש ע"ש:

(כלל נא) התראת ספק אי שמיה התראה או לא) [א.] מכות דט"ו ע"ב תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא