כסף נבחר חלק א קמו

גבי שתי לחם בהא לא אמר ר"ח שיעשו בי"ט יותר מרבה. ונראה לר"י דהכי פירושו לעיל צרכי שבת וכו' לאו משום קדוש' אחת אלא כלו' הואיל שהי' מצות שבת אם לא יעשנ' בי"ט שוב לא יעשה חשיב כמו אוכל נפש די"ט והשת' פריך שפיר בשלמ' לדידי דלא שרי בי"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו לשמחת י"ט וגבי שתי לחם נמי עיקרו משום זבח אלא לדידך וכו' וכל דבר שהו' מצוה וצריך לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר. הכא אמאי לא דחי וכן נר' לקמן גבי שתי לחם עכ"ל תוס'). מתיב רב מרי שתי לחם אינן נאכלות לא פחות משנים וכו' לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את הי"ט. ואי אמרת צרכי שבת וכו' השתא דשבת בי"ט שרי די"ט בי"ט מבעי' (אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזו לי' דהא סעד כבר אלא לאו ש"מ אין מותר בי"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל ובהני ליכ' למימר הואיל דמשום ההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים ויזרוק דמן) שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה ולרשב"ג דאמ' משום ר"ש בן הסגן דוחה את י"ט סבר כאבא שאול לכם ולא לעובדי כוכבים ומזלות) (אבל לגבוה שרי). (כתבו תוס' קשה לפי' הקונט' כיון דהגמ' אינו יודע חילוק בין לגבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראוי' עד שתאפה. ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורין עד שיזרוק דמן ושוחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי אלא כיון שמותר לבו ביום לאו חסרון הוא וכו'. מיהו י"ל לפ"ה דשתי לחם אין להם שום חסרון בגופו עכ"ל). שלח ליה רב חסדא לרבה מי אמרי' הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב משום ח' לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם ושביעית בי"ט כהן ונזיר בבית הטומאה. ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור (הואיל ואי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא) אמר רב פפא בר שמואל באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה בי"ט מי שרי. (כתבו תוס' הקשה ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חריש' משום הואיל. ועוד תימא היכי פריך הכא דליתי עשה דכסוי ולדחי לאו די"ט הא י"ט עשה ול"ת ומפ' רשב"ם הואיל וחזי וכו' לא משום דחיי' קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפר' ופטור משום מלאכה שא"צ לגופה והשתא פריך שפיר דכתישה הוי כטחינה וצריך לגופה וקשה לר"י הא דחופר גומא פטור היינו בבית כדמוכח חגיגה (ו') והכ' בשדה וכו' ואפי' אי הוי התם דם צפור הוי חייב אי חריש בארע' דילי' ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שא"צ לגופה פטור השת' נמי פטור א"כ בטלת כל מלאכת שבת ור"ת מפ' דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו אבל אי"ט לא קאי וכגון שאם הי' הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע ומסיק כתישה בי"ט מי שרי טפי כיון דמשום י"ט אסו' דמשום דאית ביה עשה ול"ת גם משום כלאים לא שייך למפטר בהואיל דאפי' אם הי' שם דם צפור אסור ובתחלה הוי מצי לשנוי חרישה בי"ט מי שרי אלא דמשני לה בע"א משום יגדיל תורה עכ"ל. (ועיין במשנה למלך פ"א משופר שכ' על קושי' התוס' הא י"ט הוי עשה ול"ת וכו' ולפי סברת ריב"א בחולין (קמ"א) דאינו לוקה אלא דאיסור עשה במקומה עומד ניחא דקושית הגמר' היא היכי קתני דלוקה על חרישה בי"ט הא איכא הואיל ומזדמני לי' דם צפור דנהי דאינו יכול לכסות היינו משום עשה די"ט אבל לא תעשה ליכא. ומ"מ נראה דרשב"ם ור"ת שתירצו בענין אחר לא פליגי אהאי דינ' דריב"א דלעולם לא לקי על הלאו כל היכא דאיכא עשה נגד הלאו אלא דס"ל דנהי דאם הי' כאן דם צפור וחרש כדי לכסות דאינו לוקה משום לאו די"ט כיון דאיכא עשה דכסוי אבל כיון דליכא הכא דם צפור היכא אסיק אדעתן למפטריה אחרישה משום הואיל דנהי דהואיל דהיתר' אמרי' כגון אי מקלעי לי' אורחין אבל הואיל דאיסור' לא אמרינן והכא אף אם הי' כאן דם צפור לא הותר לו לכסות משום עשה די"ט וא"כ לא שייך כאן לומ' הואיל וכיון שכן שפיר לקי אחרישה די"ט וריב"א ס"ל דכיון דאם הי' כאן דם צפור לא הי' כאן מלקות משום הלאו לימא הואיל לענין המלקות עכ"ל). איתבי' אביי המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד בי"ט וכו' ולוקה משום הבערה ואי אמרי' הואיל אהבערה לא לחייב הואיל דחזי לצרכו וכו' ומסיק הס"ס אפיק הבערה ועייל עצי אשרה וכו'. כתבו תוס' מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפי' לבית שמאי אמרי' (דבביצה מוקי הא בריית' כב"ש דלית לי' מתוך). אמר רמב"ח הא דרבה ור"ח מחלוקת דר"א ור' יהושע דר"א סבר אמרי' הואיל ור"י סבר לא אמרי' הואיל (ר"א סבר אמרי' הואיל אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפ"ה אמרי' הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזי' ומותר לאפותה ור"י סבר לא אמרי' הואיל כדי להתיר מלאכת יום טוב ואהואיל ואי בעי מתשל עלה דלעיל לא קאי רמב"ח אלא אהואיל דאיסו' מלאכת י"ט) אמר רב פפא ודלמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם דאמרי' הואיל אלא דבעידנא דקא עיילי לתנור' כל חדא וחדא חזי' לי' לדידי' (בלאו הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהי' לחלה) אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי (והרי עדיין לא זימנן) אימא ה"נ דלא אמרי' הואיל אמר רב שישא ברי' דרב אידי ודלמ' לא היא ע"כ לא קאמר ר' יהושע דלא אמרי' הואיל אלא דאיכא חדא דלא חזי' לי' לא לדידי' ולא לאורחים (והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצוע מכל חדא) אבל הכא דחזי מיהת לאורחים (ואורחים שכיחי) אומא ה"נ אמרי' הואיל (ואי קשי' הא דאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרי' עלי' אלמא לית לי' הואיל ואי בעי מתשל עלה אפי' לחומר' מכ"ש הואיל דהכא לקול'. לא דמי דהשת' מיהא לאו דידיה הוא וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונרא' בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותי' דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק לה והוי דידי' ואף סוגי' דשמעת' לא מייתב' שפיר וכמדומה דפירו' הכתוב בריש' דשמעת' הואיל ואי בעי מתשל עלה לא גרסי' אלא ה"ג ר"א סבר אמרי' הואיל וכו' והכי פירושו ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דאיכא חדא דלא חזי' אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא חזי' לי' דמצי למשקל מכל חדא פורת' ור"י סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול וכו' הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עלה מניחתה עד הערב). אמרוה (הא דרמב"ח) קמי דר' ירמי' ור' זירא ר' ירמי' קבלה ר"ז לא קבלה א"ל ר' ירמיה לר"ז מילת' דקשי' לן כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י (דבטובת הנאה לחוד ליכא לאוקמי פלוגתייהו נהי דטובת הנאה ממון לר"א אפ"ה השת' נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכ' ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה מעשה בידים) השת' דאמרוה משמי' דגבר' רבא ולא נקבלה. א"ל היכי אקבלה דתנינ' א"ל ר"י לדבריך הרי הוא עובר משום ל"ת כל מלאכה ושתיק לי' ואי אית' לימא לי' טעמ' דידי משום הואיל (ואין כאן חילול) א"ל ולטעמך הא דתני' בבריית' א"ל ר"א לדבריך הרי הוא עובר על בל יראה ושתיק לי' ה"נ דלא אהדר לי' הא קא מהדר ליה במתניתן דתנן לא זהו חמץ וכו' אלא שתק לי' בבריית' ומהדר לי' במתני' ה"נ אימר שתק לי' וכו' ואהדר לי' במכילת' אחרית' (ואיכא למימ' בתרווייהו פליגי ר"א סבר טובת הנאה ממון