כסף נבחר חלק א קמד

ובשעת כפרה יפה שתים כשר שהדחוי מעיקרא אינו דחוי עדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה סלע פסול חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בעלי חיים נדחין כמו שבארנו למה הדבר דומה למום שנפל ועבר. ובפ"ג הלכה כ"ב כתב מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו בה שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמן וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה מזבח יקרבו שאין ב"ח נדחין. הפריש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותו שהדחוי מעיקרו אינו דחוי. כ' לח"מ תיפוק לי' דב"ח אין נדחין וי"ל דאמר טעמא שיועיל אף למנחות דאינם ב"ח עכ"ל (ואיני יודע מה יתרץ לעיל גבי הפריש אשמו ל"ל למימר שהדחוי מעיקר' אינו דחוי כמו שהקשה שם באמת ותירץ דעדיפא מיניה קאמר ע"ש). ובפ"י משגגה כתב הרמב"ם עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה (זה דלא כפירש"י שפי' במקום כבשתו. ומיושב בזה קושי' רש"י דהיכי אמר שם דהוי קדושת דמים הא אין דמים לעוף. ולפי דברי רבינו ניחא דהוא לא הפריש אלא למכרה וליקח בדמיה קרבן עשיר. כ"כ לח"מ) והעני יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית מפני שדחוי מעיקרא אינה דחוי והרי נראה לו קן זו עתה. (כתב לח"מ דמשמע משום שהיא קדושת דמים הי' ראוי לומר שידחה אדרבה משום דהוי קדושת דמים הי' ראוי לומר שלא ידחה כדאמר בגמרא. וי"ל דלא בא למעט קדושת הגוף אלא ה"ק אע"פ שיש בה קדושה פורת' מיהא וראוי שתדחה וכ"ש אם הי' קדושת הגוף שהי' ראוי שתדחה אלא משום דחוי מעיקרו עכ"ל). ובפרק ט"ו ממעשה קרבנות כתב בהמת השותפין שהקדיש א' מהן חציו שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישה ה"ז קדושה וקרבה אע"פ שמתחלתה דחוי היתה אין הדחוי מעיקרא דחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים הואיל והיא ב"ח אין ב"ח נדחין והרי נראה כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה. (עי' כ"מ ולח"מ על לשון רבינו שכולו מוקשה. ועיין שער המלך פ"ד מקרבן פסח). ובפ"ג משגגות הלכה ח' כתב מי ששגג והפריש קרבן ואח"כ נעשה מומר וחזר בתשובה או נשחטה וכו' אע"פ שנדחה הקרבן בנתים ה"ז חוזר ונראה שאין ב"ח נדחים לפיכך יקריבה עצמה וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא יחזור לכשרותו כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרב ובפ"ה מעבודת יה"כ פסק שהשני מן השנים שהגריל עליהם בסוף ירעה. כתב לח"מ נראה דפסק כרב ואמרי' שם דרב ס"ל כר' יוסי דמצוה בראשון. ובפ"ד מקרבן פסת פסק רבינו דלא כר' יוסי. ונ"ל דשאני הכא דהוא חטאת דבאה לכפרה וחמירה ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון. והכי קאמר כי היכי דאמר רבי יוסי התם אמר רב נמי הכי דלכ"ע הוי דינא הכי עכ"ל. ובפרק ד' מקרבן פסח כ' הרמב"ם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח. ואם לא נפל בו עד שיקריב פסחו יביא בדמיו שלמים. ובהלכה ו' כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקריב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקריב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים. כתב הראב"ד זה שבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים. כתב לח"מ דראב"ד ס"ל דההיא מתני' אפי' לרב דאמר ב"ח אינן נדחין ירעה משום דדחאו בידים שהקריב האחר כדכתבו תוס'. אבל רבינו סבר דהך מתני' דלא כרב וכו' ומה שלא הביאו בגמרא סייעתא מיני' לר' יוחנן דדייקא מתני' נמי כוותי' משום דהוי מצי למדחי הך דחייה שאני בין דחאו ללא דחאו. ומה שכתב לעיל גבי הפריש נקבה לפסחו וכו' יביא בדמיו שלמים כיון דאין נדחין הוא עצמו יקרב שלמים. וי"ל דסובר כתוס' דהפריש נקבה הוי דחייה גמורה דאינה ראויה לפסח לעולם וכו'. (וכ"כ שער המלך פ"ו מק"פ בשם הר"י קורקוס דנקבה לפסח הוי דחוי גמור וגם דחאן בידים וכו' משא"כ בבהמות השותפין כי אפשר לקנות חציה האחר וכו' וגם כי דרך הקדש שדחאה אין נקרא דחוי בידים וכו' והוכרח רבינו לחלק בהכי כקושית תוס' אמאי לא מייתי משנה זאת סייעתא לר' יוחנן. אלא ודאי לא דמי להא. וכ' שער המלך צריך למצוא טעם למה גבי בהמת השותפין מקרי דרך הקדש דחוי וגבי מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דרך הקדש דחוי ע"ש). [יא] ובפ"ח מלולב כתב הרמב"ם הין ענביו מרובות מעליו וכו' אם אדומות או שחורות פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט וכו' עבר וליקטן כשר. כתב כ"מ בגמרא אמרינן דאי אשחיר בי"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט וכו' ויש לתמוה על רבינו דלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לא הוי דחוי וה"נ בידו לתקן כדאיתא בגמרא אהא דת"ר אין ממעטין ביום טוב משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרי ממעטין והא קמתקן מנא סבר כאבוה דבר שא"מ מותר וכגון שלקטן לאכילה ולא הוי פסיק רישיה דאית ליה הושענא אחריתא וכו' ומאחר דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה חשיב בידו לתקן הלכך אפי' אשחר בי"ט דנראה ונדח' הוא אם מיעטן כשאר דחוזר ונראה וגמרא דאמר דאשחור בי"ט לא תפשוט וכו' לא אסיק אדעתי' טעמיה דיהיב לר"א בר"ש דלאותו טעם אע"ג דנראה ונדחה חוזר ונראה עכ"ל. וט"ז בא"ח סי' תרמ"ו מקשה נמי על הרא"ש וטור למה כתבו סתם אם מיעטן כשר דהא באשחור בי"ט ראוי להחמיר כיון דהוי ספקא דאורייתא דהא ר' ירמיה בעי אי יש דחוי אצל מצוה אם יש לדמותו לקרבנות דהוי דחוי מן התורה (וצ"ל דאליבי' דר' יוחנן מוכח מדמיעט קרא גבי בעל מום בהם וכו' מכלל דשאר דחוין אין חוזרין ונראין ואליבי' דרב דס"ל דאין ב"ח נדחין דיליף מב"מ יש לומר מדאיצטריך קרא להכשיר בב"מ דאין נדחין מכלל דבשחוטין נדחין דאל"כ למה לי קרא להכשיר גבי ב"מ דאין נדחין דהא בכל הדברים שנראו עתה חוזר ונראה אע"כ מדאיצטריך גבי ב"ח שאין נדחין מכלל דשחוטין נדחין ושפיר קאמר הט"ז דהוי מן התורה) ותירץ דבאמת רב פפא אמר אין דחוי אצל מצות בין לקולא בין לחומרא ואע"ג דר' ירמיה מספקא לי' לא שבקינן פשיטות' דר' פפא וניזול בתר ספקא דר' ירמי' לכן הביאו בסתם דאשחור עכ"ל. עולי נראה דהא דרבינו כתב אין ממעטין בי"ט לפי שהוא כמתקן משמע דתיקון זה אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כיון דמספקא לן אי יש דחוי וכו' והדחוי זה מותר מן התורה כיון שבידו לתקן וכל שבידו לא הוי דחוי אלא דרבנן אסרו למעט לכך אזיל לקולא דלא הוי דחוי גמור. אמנם במאירי במס' שבת כתב דעה אחת דבדרבנן פסיק רישיה מותר וגבי מיעוט ענבים הך מתקן דאוריי' הוא כי דוקא תיקון שאין בו מעשה בידים הוי דרבנן כגון תרומה ומעשר אבל מתקן בידים מדאורייתא אסור):

אות ה (כלל מז) הואיל [א.] פסחים דף מ"ו מתני' כיצד מפרישין חלה בטומא' בי"ט [של פסח] ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפ' בן בתירא אומר תטיל לצונן א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עלי' בבל יראה וכו' אלא מפרשת' ומניחת' עד הערב ואם החמיצה החמיצה. [גמ'] לימא בטובת הנאה קמפלגי וכו' לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכ' בהואיל קמפלגי ר"א סבר