כסף נבחר חלק א קמא

לא הוי מתנה כגון גבי מתנה טמירתא ושטר מברחת הואיל ובחנם יהיב אי גלי דעתיה דלא ניחא לי' אפי' לא אמר בפירוש לא קנה אבל גבי מכר וקדושין אמרי' אינן דברים דלאו כל כמיני' לומר לא הי' בדעתי אם לא אמר בפירוש אמרי' אגב דשקיל זוזי גמר ומקני עכ"ל. ובח"מ סי' ר"ז סעיף ד' כתב רמ"א דין זה בשם יש אומרים:

[ח.] במחנה אפרים סי' ו' משבועות כ' מי שנשבע להיות שותף עם חברו סתם יכול לומר דעתו היה להיות שותף כל זמן שירצ' וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו והא דמשמע בנדרים גבי נודרין להורגין דכל הנודר סתם לעולם משמע וצריך שיאמר בלבו היום היינו דוקא במי שבא לאסור ע"ע שלא לאכול דהוי מידי בשב ואל תעשה בכה"ג לעולם משמע והכי מפלגינן בתנאים דכל דבר שהוא בקום ועשה כגון ע"מ שתניקי את בני ביום א' סגי ואלו אמר ע"מ שלא תשתי יין לעולם משמע. עיין ה"ה פ"ז הל' א' מאישות ופ"ה הלכ' י"ט מגרושין עכ"ל. עיין רא"ש שבועות דף כ"ט ע"ב דאם אסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יאסור אלא רגע אחד ודאמרינן לעיל על מתני' דשאישן הכא דלא אמר שלשה כלו' אלא אמר יום אחד או יומים עכ"ל. ובהגהות מרדכי פ"ג דשבועות כתב בפ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמעינן דלית ליה קיצותא משמע דהנודר סתם ולא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מאי שנא מנזירות דאמרי סתם נזירות ל' יום י"ל דגבי נזיר אתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שעבד עצמו אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליה הלכך לא גמרינן מנזירות עכ"ל. וכ' בד"מ בי"ד סי' רי"ט לפי זה אוסר את עצמו בשבוע' למדין מנזירות דלא לתסר אלא ל' יום ומדברי רא"ש משמע דאין לחלק בין נדר לשבועה והקושיא מנזירות אינו כלום דשאני נזירות דיש לו קצבה דסתם נזירות ל' יום משא"כ בשבועה ונדר עכ"ל. עיין תוס' שבועות דף כ"ה ד"ה אינו:

(כלל מו) דיחוי [א.] יומא דף ס"ב מתני' שני שעירי י"הכ וכו' מת א' מהן אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ואם משהגריל מת יביא זוג אחר ויגריל עליהן בתחלה ויאמ' אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת זה שעלה וכו' יתקיים תחתיו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה. ר' יהודה אומ' תמות. ועוד אומ' ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם (ויביא שנים ויגריל עליהם בתחלה) [גמ'] (דף ס"ג ע"ב) תניא חנן המצרי אומ' אפי' דם בכוס (ומת המשתלח) מביא חברו ומזווג לי' וכו' דלית לי' דחוין (דלית לי' שיהי' הדם דחוי בשביל חברו שמת לומר ישפך הדם). ועוד דתניא מת א' מהן מביא חברו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון. ובדף ס"ד אמר רב על מתני' והשני ירעה וכו'] שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה. ר' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה שני שבזוג שני יקרב. במאי קמפלגי רב סבר בעלי חיים אינן נדחין (ואם אירע להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדוג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה נדחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם) ור"י סבר בעלי חיים נדחין. מ"ט דרב דיליף ממחוסר זמן מחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ לא שנא. מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה הוא. אלא היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ לא שנא. והתם מנא לן דכתיב כי משחתם בהם מום בם. מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו. ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחוין הואיל ונדחו נדחו. ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא על ידי תערובות מרצו. ואידך נפקא לי' מבם בהם (מדמצי למכתב בם וכתב בהם) ואידך בם בהם לא דריש. כתבו תוס' על הא דאמרינן לעיל הכא נראה ונדחה וכו' ואפי' לר' יוחנן דס"ל בקדושין דחוי מעיקרו הוי דחוי ואפי' בבעלי חיים לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה הית' דחויה ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנ' דאקדשי' לא חזי להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' ולא אמר דחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עלי' לילה שלא הקריבו תו לא לקרבי דהוי לי' נרא' ונדחה. ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומא. וי"ל כיון שאינו מחוסר מעש' בגופו לא חשיב נדחה. ועוד דליל' לא חזי לשום הקרבת קרבן אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעש'. ועוד דהיא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרובי' הלכך חשיב דחוי עכ"ל. ולרב נהי נמי דאין בעלי חיים נדחין, אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב אמר רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון דתנן המפריש פסח ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין איזה מהן שירצה יקריב דברי חכמים ר' יוסי אומ' מצוה בראשון ואם הי' השני מובחר יביאנו. אמר רבא דיקא מתני' כוותי' דרב דקתני אם של שם מת זה שעל' עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי. ברייתא כוותי' דר' יוחנן דקתני שני איני יודע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומ' יעמד חי ולא שחברו מת. מאי משמע יעמד חי ולא שכבר עמד [וצ"ל דתני' כוותי' דר"י ולא מטעמי' דטעמא דר"י מבהם וס"ל בעלי חיים נדחין ואפי' שאר קרבנות והאי תנא סבר אין דחוי אלא בשחוטין דיליף מבעל מום עובר כרב בשאר קרבנות. לבד מהכא דגלי קרא יעמד חי. תוס']. ומסיק הש"ס דרב לא אמר אלא אליבא דרבנן אבל ר' יהוד' ודאי דס"ל דבעלי חיים נדחין דתנן נשפך הדם ימות המשתלח (אלמא בעלי חיים נדחין). וכתבו תוס' תימא הא איכא נמי מתניתן כוותי' דר"י המפריש נקבה לפסחו וכו' וי"ל דלא דמי דהתם הוי דחיי' גמורה דלעולם נקבה לא חזי לפסח ובהאי נמי מתרצא האי קושיא דקדושין מאי קמ"ל ר"י הא מתני' היא די"ל אי ממתני' ה"א שאני התם דלא חזיא לעולם לפסח שהופרשה. [ב.] פסחים דף צ"ח מתני' המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים. [גמ'] אמר ר"ה ברי' דר' יהושע ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין (בהמ' שנדחת מחיים דחויה דחוי גמר שאף לכשנדחית למה שהית' ראוי' אינה קרבה אלא רועה ודלא כר"ש דאמר (יומא דף ס"ג) בעלי חיים אינן נדחין) וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי (דהא נקבה מתחלת' אינה נרא' למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למ"ד (סוכה ל"ג) דאין דחוי אלא נרא' ונדחה) וש"מ יש דחוי בדמים (כגון נקבה לפסח לא חזי לגופא לפסח אלא כי אקדשי' לדמים אקדשי' ואיידי דדחוי דלא חזיי לאקרובי גופי' לדבר שהוקדשה לה אמרי' תדחה לעולם אפי' לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים וכו' דקתני מתני' דמי' שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומ' בזה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מלתא מיהו טובא אשמעי' וכו') כתבו תוס' תימא לר"י דבסוכ' (ל"ג) מסיק דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרא דגבי מצות לדחוי מעיקרא דהקרב' ועוד שאני התם דמעיקרא אפשר בתקנתא למעוטי ולא דחוי גמור היא. [עיין תוס' זבחים דף י"ב ד"ה ש"מ] וא"ת לילף ממחוסר זמן