כסף נבחר חלק א קמ

לבית זה ואמר לזה וכו' לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין כ' הר"ש דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישים זה את זה אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומ' וקדשים כדדרשי' בשבועות דמהני וגומר בלבו עכ"ל. ובפסחים דף ס"ג כתבו תוס' על האי מתני' אפי' אי דברים שבלב לא הוי דברים התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו. ובשבועות דף כ"ו ע"ב גרסי' אמר שמואל גמר בלבו (השבועה) צריך שיוציא בשפתיו שנא' לבטא בשפתים מיתבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא אדם בשבוע' הא גופא קשי' אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין אמר רב ששת הא לא קשי' ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו (שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו) ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין (שתהא שבועה בגמר לבו) ת"ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא מיתבי מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב נגמר מיני' משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד וכו' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר חולין מקדשים לא גמרינן. כתב הרא"ש הא דתנן בנדרים נודרין להרגין ומסיק התם באומר בלבו היום וכו' אלמא שלא במקום אונס מתסר לעולם אע"פ שאמ' בלבו היום א"כ הכא בגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם ליתסר בכל פת אע"פ שאומ' בלבו חטין. תירץ רמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף שדברים שבלב אינן דברים אבל הכא דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לומ' פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטין נמי פת שמי':

[פסק] [ה.] בפ"ח מה' אישות כ' הרמב"ם ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ שהטעני אינ' מקודשת לפי שדברים שבלב אינם דברים. כתב רמ"א בש"ע אה"ע סי' ל"ח אם אמרה כן בשעת קדושין בפירוש (כלו' שהשיבה לו אף אם לא יהי' כך כמו שאמרת אני מרוצה להתקדש) ושמע הבעל ושתק וכן אם היא הטעתו ואמ' בפירוש אע"פ שלא יהי' כן קדושיו קדושין. ובפ' י"ח ממכירה כתב הרמב"ם מי שמכר חצרו או שדהו ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני ה"ז כמוכר על תנאי וכו'. אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך הוא מוכר ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים וכ' ש"ע ח"מ בסי' ר"ז ואע"פ שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת מכירה לא אמר אינו חוזר. ובפ' ג' משבועות כתב הרמב"ם כל הנשבע שבועה מארבעה מיני שבועות אלו באונס ה"ז פטור מכלום ואחד הנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין וכו' וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו ואע"פ שהדברים אלו שבלב אינם דברים הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס ה"ז סומך על דברים שבלבו. וכ"כ ש"ע י"ד סי' רל"ב. וע' ברמב"ם בפ"ד מנדרים שכ' נמי גבי אונס דסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור אין פיו ולבו שוים:

[ו.] בפ"ב הלכה י' משבועות כתב הרמב"ם מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו ה"ז מותר שנא' לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין השבועה בשפתיו. וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו ה"ז מותר. כיצד המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון ה"ז מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציא בשפתיו ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו. וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיו פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני וכו' ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי וכו' ואחר שהעידו עליו שנשבע אמר כן הי' אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה. כ' כ"מ בתוספתא דטהרות פ"ז נאמן ע"י עצמו כיצד א"ל נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיע אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו (מזה נראה דאם נדר סתם יכול לומר תנאי היה בלבי) וראב"ד פי' וז"ל תנאי היה בלבי כלו' ונשאל לחכם והתירני ע"י אותו תנאי כדאמרי' בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאלו שלא ע"פ חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ"ל. מ"מ דברי רבינו מבוארים בדברי תוספתא. ונראה לי שאין אנו צריכים לדחוק כמו שנדחק הראב"ד וכו' אלא ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש עכ"ל. (ומחנה אפרים בנדרים סי' ו' כתב נראה לפרש דברי הרמב"ן כפשטן דתנאי היה בלבי לא הוי דברים שבלב דלא מהני כיון שאינו סותר מה שהוציא בפיו. וכ"כ תוס' בשבועות דף כ"ג ד"ה ודלמא וכו' וז"ל ואע"ג דדברים שבלב לא הוי דברים היינו היכא שסותר מה שהוציא מפיו אבל היכא שאינו סותר הוין דברים. איברא דלכאורה נראה דלאו כ"ע מודו בזה ותוס' לשיטתן אזלי דלקמן בפרקין גבי גמר בלבו להוציא פת חטים וכו' כתבו דהיינו טעמא משום דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ומתוך כך הוקשה להם מההיא דנדרים גבי נודרין להורגין דמשמע דוקא היכא דאיכא אונסא הוא דהוין דברים הא לאו הכי לא. ותירצו דהתם איירי בעם הארץ אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס. דטעמא הוי משום דלא מהמנינן ליה במה דקאמ' שהיה בלבו היום ע"ש. אבל לדעת רמב"ן דתירץ בגוונא אחרינא לא ס"ל כתוס' ע"ש שהאריך ולבסוף אמר דאפש' דתנאי מלתא אחריתא הוא וכ"ע מודו בזה ע"ש):

עוד כ' הרמב"ם גמר בלבו שלא לאכול פת חטים ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטין שפת חטין פת שמה. מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהי' פיו ולבם של אחרים שוין חייב מפני שלבן של אלו במקום לבו קם. וכן פסק בש"ע י"ד סי' ר"י. וכ' הש"כ בשם הב"ח דהא דאינו אסור אלא בשל חטין דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים כן משמע מכל הפוסקים ודלא כב"י עכ"ל. ע' ברמב"ם פ"ד מתרומות ובפ' י"ד הל' י"ב ממעשה הקרבנות ובפ"ז ממעילה. ובש"ע י"ד סי' של"א סעיף מ"ה:

[ז.] כתב הג"א בתרא דף קמ"ו בשם ריב"ם דגבי מתנה דברים שבלב דברים הם דהיכא דגלי דעתיה דלא יהיב מדעתי'