כסף נבחר חלק א קלח

נהרגין ולר' יוחנן דאמ' נהרגין כרבנן) אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומ' עבדי מכרתי אמר רב יוסף כמאן אזלא הא שמעתא דרב אסי כר"ע דאמ' דבר ולא ח"ד. א"ל אביי דאי כרבנן נהרגין הא מתוך קאמ' אלא אפי' תימא כרבנן ובדלא אתי עדי גנבה. אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאע"ג דאתי לבסוף (לאחר שהעידו עדי מכירה באו עידי גנבה ונגמר הדין ע"פ שניהם) ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי (הני להני) קמ"ל רמיזא לאו כלום הוא. מתוך פירש"י משמע דאליבי' דאביי נמי פליגי חזקיה ור"י בר"ע ורבנן. (אבל הר"ן בחדושיו ורז"ה כתבו דזה שאמרו דפליגי בר"ע ורבנן לפי הס"ד אבל למסקנא לא פליגי בהא מילתא כלל). כתב הר"ן בחדושיו לסנהדרין אהא דאמ' ר"י כרבנן אפי' חצי דבר פי' דוקא בכה"ג ס"ל ואפי' ח"ד אבל אינהו מודו בשנים אומרים אחת בגבה וכו' דלאו כלום קמסהדי וטעמא דמלתא משום שהוא חצי דבר גמור שאינה התחלת הדבר שהשערה אחת אינה מתחלת בגדלות כלל כמו שאמרו שם הני אמרו קטנה וכו' אבל כאן הגנבה התחלת החיוב עדי מכירה כגון עדי חזקה שנחלקו ר"ע ורבנן עכ"ל. ועל הא דאמרי' מודה חזקיה וכו' כלו' כל טעמו של חזקיה משום דבר ולא חצי דבר וגבי גנבה ומכירה הוא דאית לן למימ' הכי ח"ד מפני שעדי גנבה ומכירה שניהם באים להרגו שמכח שניה' הוא נהרג ועדי גנבה אין עושין בו כלום אלא עם עידי מכיר' שאין מחייבין אותו לעצמן לא ממון ולא מלקות (ולחזקיה לא משכחת לה דמפסל אלא בכת אחת שמעידין על הגנבה ועל המכירה) אבל בעדים של סורר ומורה אע"פ שהראשונים והאחרונים צריכין למיתתו כדאמרי' לעיל זהו שלקה בפניכם מ"מ הראשונים עושין בו ענין לעצמו שמחייבין לו מלקות וכיון שהם אין צריכים לעדים אחרונים אין זה חצי דבר כענין שאמרו במרובה בשנים אומרים קידש וכו' והענין הוא שאחר שהראשונים עשו דבר לעצמן החיוב כאלו בא על האחרונים שעליהם חייבה התור' בתנאי שיהי' אותו המעשה קודם כמו ביאה שלאחר הקדושין עכ"ל. כתבו תוס' על הא דאמרי' דבר ולא ח"ד צריך לחלק בדברים דיש מקומות כי האי גוונא ב"ק (מ') כופר שלם ולא חצי. בכורות (מ"ח) חומש ולא חצי. וב"ק (ע"ט) חמשה בקר ואפי' חצאי. ובחולין (פ"ח) פליגי ר"א ורבנן שם אפי' מקצת שה. וביבמות (נ"ט) בתולה מקצת בתולין וכתובות (צ"ו) מקצת כסף ככל הכסף ובחולין (מ"ה) דם אפילו מקצת דם. בכורות (ג') בכור ואפילו מקצת בכור עכ"ל:

[ד.] וכתב נמוקי יוסף בבתרא דף נ"ו על מתני' שנים מעידין אותו שאכלה ג' שנים וכו' משלמין לו את הכל וא"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאי' מכות (ה') ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגוה זכה בה מיד והו"ל כאשר עשה ותי' אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפש' בחזרה. וריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם והשתא היא כאשר זמם עכ"ל וע' בתוס' ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממים פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפש' בחזרה ור"י מפ' דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרי' במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין (כלו' דאיתא התם תני בריבי אומ' לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביי בני לאו ק"ו הוא. א"ל למדתני רבינו שאין עונשין מן הדין) עכ"ל. וע' בתוס' ב"ק דף ב' ד"ה ולא זה שכתבו קצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ומכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין ומיהו לקמן (נ"א) דרש ליה לדרשא אחרינא עכ"ל. (ורמב"ם בפרק כ' מעדות כתב נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנא' כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו וראב"ד כתב שבוש הוא זה. וכתב כ"מ דכוונתו דאין סברא לחלק בין מלקות למיתה ואפש' טעם רבינו דגבי מיתה גדול עונו מנשוא אין ראוי לתת מיתת ב"ד שתכפר עליהם וכו' מה שאין לומר בהלוק' על עדותן. ועי"ל שמאחר שאלקים נצב בעדת אל אלו לא היה חייב מית' לא הי' מניח השם להסכים שתאבד נפש אחד מישראל וכו' הלכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות עכ"ל. (וע' במש"ל פ' כ"א הלכה ד' מעדות לדעת ריטב"א דגבי ממון בעינן נמי כאשר זמם וכו' קשה מהא דב"ק דף ע"ג מעידנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו דלמה משלם דמי העבד לרבו והא כיון שנגמר דינו הרי הוא תפוס בעצמו והוי כאשר עשה וצ"ע):

[פסק] [ה.] כתב הרמב"ם פ"ד מעדות אע"פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות צריך שיעיד כל אחד משניהם בכל דבר אבל אם העיד עד אחד במקצת דבר אין מקיימין את הדבר בעדות שניהם שנא' ע"פ שנים עדים כיצד זה אומ' פלוני אכל שנה ראשונה וכו' אין מצטרפין עדות שלשתן וכן אם העיד אני ראיתי שערה אחת בצד ימין של זה וזה אומר אני ראיתי שערה אחת בצד שמאל וכו' אפי' העידו שנים בשערה אחת והעידו שנים בשערה אחרת שהרי כל כת מהם העידה על חצי דבר ואין זו עדות אבל אם העיד האחד שראה ב' שערות בצד ימין והעד השני שראה ב' שערות בצד שמאל (כך היא הנוסחא האמתית כפי גרסת כ"מ) מצטרפין. וכן כל כיוצא בו. כתב כ"מ דין זה הוא עדות מיוחדת ומהני לענין דיני ממונות אי חשבי' לגדול לענין מו"מ וכו' אבל לענין ד"נ בעינן ששתי עדים יראו השתי שערות עצמן בצד א' שראה חברו. וכן הוא בסנהדרין דף ל' ע"ב. וע' ח"מ סי' ל' שכ' כרמב"ם. ובפרק כ"א מעדות פסק הרמב"ם דב' כתות מצטרפין לשני חזקה כרבנן. ושם הלכה ח' וט' לענין עדות גנבה ומכירה בנפש פסק כר' יוחנן ע"ש ובלח"מ. וע' ש"ע ח"מ סי' קמ"ה לענין עדות חזקה:

(כלל מה) דברים שבלב אי הוי דברים או לא [א.] קידושין דף מ"ט ע"ב מתני' הרי את מקודשת ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' אינה מקודשת ובכולם אע"פ שאמר' בלבי הי' להתקדש לו (אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת) אעפ"כ אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו [גמ'] ההוא גברא דזבין נכסי' אדעתי' למיסק לארע' דישראל [ונאנס ולא עלה] ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ואינו דברים. מנא לי' לרבא הא אילימ' מהא דתנן יקריב אותו עד שיאמ' רוצה אני ואמאי הא בליבי' לא ניחא לי' אלא משום דברים שבלב אינן דברים ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה אלא מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשים וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי וכו' אלא דברים שבלב אינן דברים ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים (ואית לן לאחזוקי בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין] אלא אמר אביי מהכא אע"פ שאמרה בלבי הי' וכו' ודלמ' שאני התם דכיון דאתני לאו כל כמיני' דעקרה לתנאה אלא אמר ר"ח בר אבין עובדא הוי בי' רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטיה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון וכו' והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' לי בלבי אלא על זה