כסף נבחר חלק א קלו

המוסר ממון חברו בידי אנס חייב לשלם וכו' ואם מת גובה מיורשיו כשאר כל המזיקין. כ' ה"ה ב"ק קי"ו משמע דדינא הוא מסור ולא קנסא. וכ"כ רב האי ורמב"ן ורשב"א עכ"ל. [ט.] ובפ"ו מסנהדרין כתב כל דיין שדן דיני ממונות וטעה וכו' ובדברים הגלוים כגון דינין מפורשין וכו' חוזר הדין וכו' ואם א"א להחזיר וכו' או שטימא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים ה"ז פטור מלשלם אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק טעה בשקול הדעת וכו' אם הי' מומחה ונטל רשות מריש גלותא או וכו' אבל קבלו אותו בעלי דינין הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם א"א להחזיר פטור מלשלם. הי' הטועה מומחה ולא נטל רשות וכו' או שלא הי' מומחה אבל קבלו אותו וכו' וטעה בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעש' עשוי וישלם מביתו אם לא נשא ונתן יחזור הדין ואם א"א להחזיר ישלם. אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אף על פי שנטל רשות וכו' אינו בכלל הדיינין ואינו דינו דין וכל אחד אם רצה חוזר ואם טעה ונשא ונתן חייב לשלם מביתו ויחזור ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם אין לו להחזיר או שטימא או שמאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא:

[י.] ובש"ע ח"מ סי' שפ"ו מסיק הש"ך דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן כדעת הריצב"א. ודלא כדעת הרמב"ן דמסיק בקונטרס דינא דגרמי דהוי דאורייתא. אך הקשה לפי דעת ריצב"א דקנסא הוא איך ילפינן מיניה ותירץ דקי"ל כרב דמקנסא ילפינן ודלא כשמואל (אמנם רמב"ן פסק כשמואל). עוד כתב הש"ך דלדעת רמב"ם ורש"י גרמי וגרמא הכל אחד כמו שמוכח מהרבה מקומות ברש"י וכל הני דמצינו בגמרא דפטרי גרמא היינו למאן דלא דאין דינא דגרמי. ובח"מ סי' ס"ו סעיף ל"ד פסק המחבר שאם מחל ש"ח ומת ישלמו יורשיו כתב הש"ך היינו לדעת מי שאומ' דינא דגרמי דינא הוא אבל כפי שהכרעתי כבר כריצב"א דקנסא הוא לא קנסו בנו אחריו כמו כל קנס. ע"ש. ובסי' שכ"ח ס"ג פסק המחבר כרמב"ם גבי מסור דחייבין יורשין לשלם. ורמ"א כתב בשם מרדכי דפטורים אא"כ עמד אביהן בדין ומת (כיון דנתחייבו נכסים). וכ' הש"ך דמחבר סובר דדינא הוא ורמ"א סובר דקנסא. ובסי' שפ"ו פסק המחבר כרמב"ם דאין חילוק בין גרמי לגרמא. ורמ"א כתב חילוקים דגרמי וגרמא. ועוד כתב רמ"א בשם נ"י ב"ק פרק הפרה (ושם איתא שכ' הרא"ה בשם רבו) דוקא באדם חייב דד"ג אבל בבהמה לכ"ע פטור. וש"ך שם תמה על הרא"ה דכתב משם רבו כך והלא רבו הוא רמב"ן. ורמב"ן מסיק בדיני דגרמי שלו דחייב וצ"ע. וע' שם סי' שפ"ו כל דינא דגרמי ובש"ך שהאריך. כתב אספ"ז ב"מ דף נ"ז גבי הא דאמרינן ש"ח אינו נשבע וכו' איכא דאמרי דאינו נשבע אבל אם הודה או שבאו עדים שפשע חייב לשלם ומזיק הוא היא ודעת הרמב"ם וקרובים דברי רש"י לדעת זו שכ' אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהם. ואחרים אומרים שאם פשע נמי פטור וכו' וזהו הראוי לסמוך עליו ואף על גב דדיינינן השת' דינא דגרמי ה"מ מזיק אבל שומר שלא שמר אפי' כדרך השומרי' כלומר שפשע בשמירתו לא מחייב שהתורה פטרתו. הרמב"ן עכ"ל:

[יא.] בש"ע ח"מ סי' כ"ט כתב המחבר עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמן וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן (תשובת הרא"ש כלל נ"ה). וכ"כ עוד בסי' ל"ח. וכ' הש"ך וז"ל הרמב"ן בדיני גרמי שלו שנים שהעידו עדות שקר והפסיד חברו על ידן ואי אפשר להוציא מידו כגון אינו ישראל או אלם או הודו הם והוא לא הודה חייבין לשלם שהרי גרמו לאבד ממונו של זה והא דגרסי' במסכת מכות אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו והוינן בה ואוקמה רבא באומ' עדות שקר העדנו ואקשינן עליה כל כמיניה כיון שהגיד וכו' לאו מכלל דלא משלם דאף על פי שאינו חוזר ומגיד שבטל עדותו אפשר לו שיתחייב לשלם אלא הכי קא קשיא ליה כיון שעדותן קיימת למה אתה קורא אותו עד זומם עכ"ל רמב"ן. וכ' הש"ך דדין זה הוא מוסכם ולא כמ"ש האחרונים דהא דכ' הטור בשם ר"ח אם אמרו שקר העדנו לא מבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה וכו' פליג אהאי דינא. דזה אינו אלא דר"ח מיירי דעדיין לא שילם ע"פ עדותן וקס"ד שישלמו ע"פ עצמן משום קנסא דמה לי שניזומו מפי עדים או מפי עצמן אלא אין משלמין ע"פ עצמן וכולי אבל אם כבר שילם זה ע"פ עדותן בודאי חייבין לשלם משום דינא דגרמי עיין שם שהאריך. עיין סי' ל"ב וסי' מ"ו סעיף ל"ז דעדים שאמרו אנוסים או פסולין היו אף על פי שאינן נאמנין לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנין וחייבין לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתן. (כלל מד) דבר ולא חצי דבר [א.] בבא בתרא דף נ"ו מתני' היו שנים מעידין שאכלו ג' שנים ונמצאו זוממין משלמין את הכל שנים בראשונ' שנים בשניי' שנים בשלישית משלשין ביניהם. כתבו תוס' וא"ת כשהעידו שנים שאכל שנה ראשונ' וכו' אמאי מחייבינן לכולהו יאמרו אנו לסיוע למערער ולחיובי פירי למחזיק אתינא וי"ל כיון דמחזיק מביאן לב"ד ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות עכ"ל. גמ'] מתני' דלא כר"מ דתניא אמר ר' יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר"י בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה ר"י בן נורי אצל אבא חלפתא אמר לו הרי שאכלה שנה ראשונ' בפני שנים שנייה בפני שנים וכו' מהו. אמר לו הרי זו חזקה אמר לו אף אני אומ' כן אלא שר' עקיבא חולק בדבר זה שהי' ר"ע או' דבר ולא חצי דבר (כל כת וכת אינה מעידה אלא על שליש חזקה). ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי לי' אילימא למעוטי אחד או' אחת בגבה ואחד או' אחת בכרסה (לענין ב' שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכרסה) האי חצי דבר וחצי עדות הוא אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה (כגון ב' אומרים אחת בגבה ראינו ולא בדקנו יותר ושנים אומרים אנו בדקנו מלפניה וראינו אחת בכרסה ואי לאו מעוטא דקרא דבר ולא חצי לא הי' לנו לפסול עדות זה מאחר שיש ב' עדים על כל שער שהרי אינן מכחישין כלל זא"ז וכו' השתא דכתיב דבר עדותן בטלה דשתי שערות דבר אחד הוא ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת שאם נרא' אחד היום מכאן ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון אמרי' שומא הוא ואינו כלום אלא א"כ ישנן ביחד וכל כת וכת יכול לראות ב' השערות דהא ביחד היו נמצא שכל כת עדות על חצי דבר מעידין וכל אחד אינו מעיד שהיא גדולה אלא חצי סימני גדלות ראינו אבל ג' שני חזקה שאין יכולין להיות כ"א בזה אחר זה ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות אכילת שנה שניי' אא"כ שוהה שנה שניי' בזו המלכות הלכך כל שנה ושנה וכל יום ויום חשיב עדות ודבר שלם בפני עצמו. דע"כ כיון דקרא למעוטי אתא ומיעוט אחד הוא דאיכא אין לך למעט כ"א חצי דבר דמסתבר טפי למעוטי). כתבו תוס' דאע"ג דהאי דבר מצי לפר' אפי' חצי דבר כמו בב"ק חמשה בקר אפי' חצאי בקר מ"מ דבר דהכא מיותר לכן דרשי' ולא חצי דבר. וא"ת והא איצטריך לדבר דבר מממון לאשמעי' דאין דש"ב פחות משנים וי"ל דדבר גבי ערוה מופנה הוא ואפי' למ"ד למדין ומשיבין שמא ליכא למפרך ואי איכ' למפרך י"ל דלאו מדבר דריש אלא מעל פי שנים עדים דמשמע יקום כל העדות עכ"ל. ובד"ה למעוטי שנים וכו' כתבו אומ' רשב"א דאין צריך לחלק כפיתו' הקונטרס . ולא דמי