כסף נבחר חלק א קלה

אשי ואגבי' בי' כי כשורא לצלמי (ששרף שטר חברו בילדותו) (וע' בכתוב' דף פ"ו שפירש בענין אחר):

[ד.] בב"ק דף קי"ז ע"ב ההוא דאחוי (לאנס כותי) אמטכסא דר' אבא יתיב ר' אבוה ור' חנינא ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיובי' מהא דתנן דן את הדין וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו א"ל ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד. אמרי לי' זיל לגבי' דר' שמעון בן אליקום ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזל לגבייהו חייבי' ממתני' דקתני אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואוקמינ' דאחוי אחוי. ובדף קי"ו נמי חייבי' רב נחמן להאי גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלות'. וכתבו תוס' לעיל. דטעמ' משום דינא דגרמי. אבל תוס' ב"ק דף ה' כתבו מסור ומפגל אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי מחייב משום קנס. (וע' ש"כ סי' שפ"ו דהקשה על תוס' הא מסוף פרק הכונס מוכח דלמאן דלא דאין דינא דגרמי לא דיינינן מסירה):

[ה.] כתובו' דף פ"ו המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטר' מעליא (כל החוב שבתוכו). הוי עובדא ואכפי' רפרם לרב אשי ואגבי בי' כי כשורא לצלמא (שבא הדין לפני רב אשי וסבבו והקיפו בראיות ואגבי' מדינא דגרמי). כתבו תוס' כ' רבינו יצחק דלא מחייב מדינא דגרמי אלא לשלם הממון שנתן בעד השטר ולא כל דמי השער שכתוב בו. ואין נראה לרשב"א עכ"ל:

[ו.] בכורו' דף כ"ח ע"ב מתני' דן את הדין זיכה את החייב וכו' טימא את הטהור וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם הי' מומחה לב"ד פטור. גמ'] לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי אמר ר' אילעא אמר רב כגון שנשא ונתן ביד. כתבו תוס' תימא למה לא דייק הכי ברישא דקתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו דההיא כר"מ אתי' דלא מתוקמ' בנשא ונתן דהא נשחט על פיו קתני. ובהגוזל לא משכח התם משנה דדאין דינ' דגרמי אלא מבריית' דמחיצת הכרם הוי לי' לאתוי מהך עכ"ל. וכ' הרי"ף בסנהדרין דף פ"ד הא דמשני והוא שנשא ונתן ביד דברי הכל הוא אפי' לר"מ דכי אית לי' לר"מ דינ' דגרמי בדינ' דנזקין היא דאית לי' הכי אבל גבי דיינ' ל"ל האי סבר' דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד אי משום דד"ג מחייבת לי' אפי' טעה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזור לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממון של זה שיאבד לדבריו יהא חייב וכו' וכי מפני שטעה בדבר משנה יהא נשכר ועוד דהא רב חסדא נמי אוקמי' למתני' בנשא ונתן ולא לדחויי מדר"מ קא בעי אלא בסברא דקושט' קא מוקים לה למתניתין עכ"ל. ורא"ש שם חלק עליו דלר"מ אע"פ שלא נשא ונתן חייב משום דינא דגרמי:

(ז.] בב"ב דף כ"ב ע"ב אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור (ואפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור לגרום) כתבו תוס' משמע דגרמא בנזקין פטור וכן משמע בדוכתי טובא ויש ליתן טעם מ"ש כל הני מדינא דגרמי וחילק רבינו יצחק דד"ג חייב היינו שעושה בעצמו היזק לממון חברו. ועוד חילק דדינא דגרמי היכא דבשעת מעשה בא ההיזק. ולריצב"א נראה דד"ג הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל ההיזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו וכו' והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר וכו' ואפשר דמחייב ר"מ אפי' שוגג דקניס שוגג אטו מזיד עכ"ל. [ורי"ף סוף הכונס גבי לבה ולבתה הרוח כתב כל גרמא בנזקין פטור נרא' דמחלק נמי בין גרמי לגרמא] ורא"ש ב"ק דף צ"ח כתב וז"ל ועתה יש ג' חילוקים במאבד ממון חברו בגרמא האחד בדבר הגורם שנחלקו ר"ש ורבנן והוא דבר שמעיקרו ממון ואינו שוה ממון לאדם אחר אלא לזה כגון קדשים שחייב באחריותן וגזל חמץ וכו' וכיוצא והלכה כרבנן. והשני הוא גרמא בנזקי' ופטור לכ"ע דבפרק לא יחפור גבי מרחיקין את הסולם פריך והא גרמא בנזקין הוא. וכן ב"ק (כ"ו) איתא זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן פטור וכו' וכן רבים והשלישי דינא דגרמי דפליגי בהו ר"מ ורבנן. וההיא דתני לעיל (ל"ג) שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו ונתנו במתנ' מה שעשה עשוי ואמר עלה ר"ה ברי' דר"י זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ומוכח לעיל דכ"ש שורף שטרות דפטור היינו כרבנן והלכה כר"מ דמחייב בדינא דגרמי כגון ההוא דהמסכך גפנו וכו' ומחיצת הכרם וכו' ודן את הדין דמחייב ר"מ אפי' לא נשא ונתן ביד ומראה דינר לשולחני. שורף שטרות ומוכר שטר חוב ומחלו. ואחוי אחוי. והיכא דהוא עצמו עושה היזק לממון חברו וברי היזק' הוא הנקרא דינא דגרמי. שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק ממון חברו ומראה דינר במה שאומ' לו שהוא טוב הוא מזיקו וכן דאחוי שהראה לכותי ממון חברו וברי היזקא דודאי אין מרחמין עליו כתוא מכמר וכן נתיאש ולא גדרה דכיון דמערב שלו בשל חברו הוי כעושה מעשה בשל חברו. וכן דן את הדין וכו' ומצוה ליתן הנבלה לכלבים הוי כעושה מעשה. אבל ההיא דשיסה את הכלב לא ברי היזקא והמסלק כרים וכסתות לא עשה מעשה בגוף הממון. ושולח בעירה ביד חש"ו הוא אינו עושה מעשה אלא החרש. ופורץ גדר בפני בהמת חברו ממילא נפקא וכו' ועוד יש לחלק היכא דבשעת מעשה נעשה ההיזק נקרא דד"ג כגון שורף או מוחל שטר ומראה דינר מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנ' דאחוי כמאן דקליי' דמי. נתיאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינה אסו' עד שיוסיף מאתים וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק אבל כל הני לא בא ההיזק מיד וכו' והא דפריך גיטין (נ"ג) למ"ד היזק שאינו ניכר וכו' מהעושה מלאכה במי חטאת וכו' דפטור מדיני אדם ומשני היינו טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא ופטור היינו כרבנן דל"ל דד"ג אבל לר"מ מחייב בדיני אדם וכו':

[השמטה] (כתב הרמב"ן בדיני דגרמי שלו) דעדים שכבשו עדותן פטורין מדיני אדם הטעם לפי שאין חייבין להגיד אלא מחמת השבת אבידה ודד"ג לא שייך אלא היכא דעשה היזק במעשה או בדבור אבל מי שאינו רוצה להשיב אריד' לית ביה משום מזיק:

[עד כאן השמטה]:

[פסק] [ח.] כתב הרמב"ם פ"ז מחובל כל הגורם להזי ממון חברו חייב לשלם וכו' כשאר המזיקין אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד הזורק כלי שלו מגג ע"ג כרים ובא אחר וקדם וסלק הכרים ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאלו שברו וכו'. כתב הראב"ד הרב פסק כן משום דינא דגרמי ואין הכל מודים לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ"ל. (עיין ב"ק דף כ"ו ע"ב). ובהלכה ט' כתב הרמב"ם השורף שטרו של חברו חייב לשלם כל מה שכתב בשטר וכו' וכן מכר שטר ומחלו נתחייב לשלם כל מה שכתוב בשטר שהרי גרם לאבר השטר והרי הוא כמו ששרפו. וכן העוש' עבדו אפותיקו לב"ח ושחרר חייב המשחרר לב"ח שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו. כתב הראב"ד והרב אינו פוסק כן וכו' דקי"ל כרבנן דפליגי על רשב"ג דלא דמי לשורף שטר דהתם בדחבריה קא עביד והכא בדנפשיה קעביד עכ"ל. ובפ"ח כתב הרמב"ם