כסף נבחר חלק א קלג

בכל יום דמיד שנולדו הביצים אוכלים אותן וא"כ ליכא רוב כדמוכח בפ"ק דפסחים בדבר המתכבד גבי מעות הנמצאים בהר הבית דלא אזלינן בתר רובא עכ"ל. ומש"ל בפ"ז הלכה ו' ממעילה האריך להוכיח נמי דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דלא אתחזק כאן איסו' מדאמרי' ריש פרק כל הזבחים ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש והא התם הוי בעלי חיים דלא בטל ואפ"ה אזלי' בתר רובא. והרא"ש בפרק אותו ואת בנו כתב בשם בה"ג בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש (וכ"פ ש"ע י"ד סי' ט"ז) והא התם הוי דשיל"מ ובעלי חיים ואפ"ה אמרינן מרובא פריש וכ"כ הרא"ש גבי חדש דאזלי' בתר רובא אף דהוי דשיל"מ וכן מהא דאמרי' בבא מציעא נ"ו מעות שנמצא וכו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנ' חולין וטעמא פירש"י משום דאזלינן בתר רובא ומעשר שני בירושלים הוי דבר שיש לו מתירין ובפסחים דף י' נמי מוכח דאזלי' בתר רובא בדבר שיל"מ ע"ש. וע' בשער המלך פ"ד הל' כ"ד מי"ט:

[כא] בנדרים דף נ"ב ע"ב כ' הרא"ש בפסקיו וז"ל הכי איתא בירושלמי ואלו נדרים מה אתעבד להון כדבר שיש לו מתירין או כדשאל"מ מסתברא מי עבדינן כדשיל"מ התני תמן שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו. כלו' וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ. (זהו פירושו של רא"ש). אמרו אין עוקר אלא מכאן ולהבא. כלו' עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי היה אסור עד עתה ואף על פי שעוקרו מעיקרא מ"מ היה אסור עד היום הלכך חשיב דשיל"מ (זה פירושו של רא"ש) עכ"ל. ועיין בכ"מ פ' ט"ו הלכ' י"ב ממאכלות אסורות:

(כלל מב) דבר הגורם לממון כממון דמי [א.] בב"ק דף ע"ד ע"ב מתני' ר' שמעון אומ' קדשים שחייב באחריותן משלם ארבע' וחמשה שאין חייב באחריותן פטור וקאמ' בגמ' דר"ש קאי על הא דגונב הקדש מבית הבעלים פטו' מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש על זה אמר ר"ש קדשים שחייב באחריות' חייב דקרינן בי' וגונב מבית האיש (דדבר הגורם לממון כממון דמי):

[ב.] בב"ק דף ע"א תניא גנב וטבח בשבת וכו' גנב שור הנסקל וטבחו משלם ד"וה דברי ר"מ וחכמי' פוטרין. שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמרי' קטבח אמר רבא הב"ע כגון שמסרו לשומ' והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמ' דינו בבית שומר ור"מ סבר לה כר' יעקב דאמ' אף משנגמ' דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר (נמצאת אע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהיא קיים שומר פוטר את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו) וסבר לה כר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון דמי דתנן רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון. כתבו תוס' תימא למה לי' למימ' דסבר כר"ש לימא דר"מ לטעמי' דד אין דינא דגרמי דכ"ש דחייב בגורם לממון דהא אמר לקמן (צ"ח) אימר דאמ' ר"ש דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקר וכו' כגון שורף שטרותיו מי שמעת לי' א"כ ר"מ דמחייב בשורף שטרות כ"ש דמחייב בדבר הגורם. וי"ל דאיכא נמי סברא למימ' איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטר וכיוצא שראוי השטר לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב ר"מ להכי קאמ' דס"ל כר"ש. וי"מ דלהכי קאמ' דס"ל כר"ש משום דר"ש קאמ' בהדיא דחייב ד"וה בדב' הגורם לממון אבל ממאי דמחייב ר"מ בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ד"וה בדבר הגורם. וריב"א מפ' דבדינא דגרמי לא מחייב ר"מ אלא מדרבנן כדמוכח בהכונס דף ס"ב עכ"ל:

[ג.] בב"ק דף צ"ח אמר רבה השורף שטרותיו של חברו פטור דא"ל ניירא קלאי מינך וכו' אמר רב דימי בר חנינא הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן היא לר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון מחייב לרבנן דאמרי לאו כממון לא מחייב. מתקיף לה ר"ה ברי' דר' יהושע אימר דשמעת לי' לר"ש וכו' כממון דמי בדבר שעיקרו ממון כדרבה דאמ' רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו במועד פטו' שהכל מצווין עליו לבערו. לאח' הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון דמי חייב (האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדב' הגורם לממון הוא דאם הי' בעין הי' מחזירו גזלן לבעליו ופטו' דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומ' לו הרי שלך לפניך ובחמץ בפסח היא דאמרי' הכי משום דעיקרו כלו' בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה) בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן:

[ד.] בב"ב דף צ"ד אמר רבה בורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטין (דהיזק בידים הוא שאותן צרורות היו לו שוין כמו חטין ואי נמי לא חשיב היזק גמור והם גופן אינן שוין כלום לחייב מיהא משום דינא דגרמי כגון שורף שטרו של חברו דבההיא שעתא גזל לי' מיד ממונו אע"פ שאינו ניכר דהא פסקינן הלכתא כר"מ דדאין דינא דגרמי וכ"כ הרא"ש). וכתבו תוס' בשם ריב"ם פי' דהיינו כר"ש דדבר הגורם כממון ולר"י נראה דאתי אפי' כרבנן דהתם ודאי לאו כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזלן ליפטר בו אבל הכא הוי כאלו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין ולא דמי לשורף שטרות חברו דהתם ניירא קלאי מיני' ולא את החוב עכ"ל:

[ה.] שבועות דף ל"ב תניא משביע עד אחד פטו' (מקרבן שבועה) ור"א בר"ש מחייב. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' לאו כממון (ועד אחד גורם לממון הוא שאלו העיד הי' מחייבו שבוע' ורוב בני אדם אינן נשבעין לשקר והי' משלם) ור' אלעזר בר"ש סבר כממון דמי:

[ו.] פסחים דף ה' אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן אינו ישראל ת"ל לא ימצא. הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עלי' אחריות כי הא דאמ' להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מרשותיכו כיון דאלו מגנב ואלו מתביד ברשותיכו קאי ובעי' לשלומי כדילכון דמי ואסו' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי (הא דאמרי' דמשום אחריות אסור) אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימ' שאני הכא דאמ' לא ימצא. איכא דאמרי הניחא לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון היינו דאצטריך לא ימצא אלא לר"ש דאמ' כממון לא ימצא למה לי (לרבוי דחמץ של אינו ישראל ברשות ישראל באחריות צריך לבער הא בכל התורה כממון דמי) איצטריך סד"א הואיל וכי איתא הדר בעינא לאו ברשותי' קאי קמ"ל (וכי אמר ר"ש לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריות כיון דזה חייב באחריותן רעהו קרינא בי' דהא גרם לו להתחייב ממון):

[השמטה] כתב אספ"ז ב"מ דף ל"ד (אהא דאמרי' נעש' כאומ' לו לכשתגנב וכו') פי' אומדן דעת הוא דניחא ליה דליקני כפילא מיהו קשיא הכא מדאמרינן דבעל הבהמה מקני ליה כפילא לשומ' אלמא לשומ' לא קרינן ביה מבית האיש א"כ לבעלים אמאי משלם והא הו"ל כגונב אחר הגנב דלא משלם לא לבעלים ולא לגנב. וניחא לן שאני אומ' דפקדון דכל היכ' דאיתא ברשותא דמריה איתא ומבית הבעלים קרינן בי'. והשת' קשיא ליה לר"ש דאמ' דבר הגורם לממון כממון כיון דשומ'