כסף נבחר חלק א קלב

ונתערבה באחרות נמי אסו'. ובסי' ק"י כתב רמ"א בשם או"ה דס"ס אסו' בדשיל"מ ויש להחמיר. והקשה הש"ך הא בא"ח תצ"ז סתם כמחבר דספק מוכן בי"ט שני מותר משום ס"ס. ותירץ דאפשר דהרב ס"ל לחלק כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ב' דין א' וז"ל ומה שכתב בשם מוהר"מ דשיל"מ אפי' ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דמאי נ"מ להתיר בביטול בלא"ה יש לו היתר אבל ס"ס כי האי התבואה אני אומ' שהוא ישן ואת"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסו' חדש כלל לא אסרי' ס"ס בדשיל"מ עכ"ל וכ"כ הרב לקמן סי' רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס עכ"ל הש"ך. ועיין א"ח סי' תצ"ז ותקי"ג. ורשב"א בתה"א כתב שמדברי ר"ת שכתב שנתערבה אודאי קאי נראה דס"ל דס"ס בדשיל"מ מותר וכו'. ובפר"ח סי' ק"י כתב שאין זה מוכרח דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"ת לו' דנתערבה אודאי קאי היינו למאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או בספק טרפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דדשיל"מ מחמרי' אפי' בספק דרבנן ה"ה דמחמרי' בס"ס מהאי טעמא. וכ' שער המלך פ"א מהלכות י"ט שמדברי הרשב"א הללו ק' למ"ש הט"ז בי"ד סי' ט"ו על מה שכתב המחבר דאין לסמוך על אינו ישראל בגדיים קטנים וכו' ואף על גב דהוי ס"ס וכו' דס"ל כ"יא דדישל"מ לא מהני ס"ס עכ"ל. והרי מרי' דדין זה הוא רשב"א בסי' רע"ג והוא ס"ל ספק ספקא בדשיל"מ מותר. וכן הקשה עבודת הגרשוני. ולעיקר קושיא הט"ז יש ליישב ע"פ מש"כ כ"מ פרק י"א ממעשר דטעמא של הראב"ד במה שהשיג על רבינו לו' דהוי ספק ספקא אם החליפן בחיטין של ע"ה או לא ואת"ל החליפן שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו. ואני אומ' דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור למיחש למיעוטא ה"ה דאחמור למיחש לס"ס עכ"ל. ואם כן ה"נ איכא למימ' דס"ל כיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט נפלים דמצוי הוא כמו שכתבו תוס' (יבמות ל"ו) וא"כ איכא למימר ה"נ אחמור בהו למיחש לס"ס אמנם על מ"ש כ"מ שדעת רבינו שס"ס הכא אסור ק' ממ"ש רבינו בפי' המשנה פ"א דדמאי הקלין שבדמאי וכו' והטעם דהוי ס"ס ספק הפקר ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו מתנות או לא והעיקר בידנו תרי ספקא להקל ע"כ הנה מבואר שדעת רבינו שספק ספקא מהני בדמאי עכ"ל. [יט] כ' ש"ע י"ד סי' ק"ב יש מי שאומ' (הרשב"א) שלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבא עכ"פ או אם המתיר בידו לעשות בלא הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דשיל"מ לפיכך ביצה של ספק טרפה שנתערב' באחרות אינו בדין דשיל"מ (כלו' דאם ישהה אותה עד שתלד נדע שאינ' טרפה) לפי שאין המתיר בידו ואינו בודאי שיבא כתב הש"ך לא ידעתי למה תלה זה בשם יש מי שאומר הלא אין חולק ארשב"א בזה (עיין כ"מ פ"ז הל' יו"ד מהל' ע"א לחד תירוצא כ' דרמב"ם חשיב כה"ג דשיל"מ) ועוד שמוכח מגמ' ביצה דף ג' כן דאל"כ מאי פריך התם דבר שאין לו מתירין הוא דלמא מיירי בביצה של ספק טרפה ולכן אין לבטלה ברובא אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע עכ"ל הש"ך. ועוד כ' שם המחב' כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר אינו דשיל"מ לפי שצריך להוציא הוצאות עליו להגעילו וכ' הש"ך דרצ"ה חולק ארשב"א דחשיב ניכר איסו' כיון דאפש' להוציא האיסו' ע"י הגעלה. ומהרי"ל נמי חולק דהוצא' להגעילו הוי הפסד מועט. ומ"ש מהרש"ל דרשב"א לא הי' צריך לטעם פיזור מעותיו כי בלא"ה נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפי' בא ההיתר בלא זמן כגון נדרים וכיוצא חשיב דשיל"מ עכ"ל הש"ך. ומנחת יעקב כ' דדברי מהרש"ל מיוסדים על דברי הר"ן בנדרים (נ"ט) שכ' כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למיעבד הכי וכו' משמע דצריך אחת משתים או שהיתר יבא מעצמו או שיהי' מצוה בהסירו או שיהא עומד לכך כהקדש דע"כ לפדיי' קאי וכדומה שעומד לכך. ורשב"א לשיטתו אזיל דכ' בת"ה כשההיתר תלי במעש' והמעש' בידו מקרי דשיל"מ ע"כ הוצרך לטעם זה דצריך הוצא' ע"ש. ועוד כתב המחב' היכא שהמאכל מתקלקל יש מי שאומר דלא שייך דשיל"מ. ורמ"א כ' הא דדשיל"מ לא בטל היינו דוקא אם האיסו' בעין או שיש עדיין ממשות האיסו' בתערובות אבל טעמו בטל וכו'. (וכ"כ טור א"ח סי' תקי"ג בשם ר"ת ודלא כמשמעות הרי"ף פ' גיד הנשה). וש"ך מסיק שם דאף טעמו לא בטל. עוד כ' רמ"א אם אין איסורו מחמת עצמו בטל ולכן חתיכ' שלא נמלח' תוך ג' ימים אע"פ שיש אומרים דהוי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי אפ"ה בטלה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע. וכ' הש"ך הכל תפסו על הרב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע וכו' כיון דיש היתר לאיסורו ומה שחלקו בזה היינו בחתיכ' הראוי' להתכבד כיון דאינו אסור מחמת עצמו אין חתיכה ראויה להתכבד מקרי דבלוע של איסו' אינה ראויה להתכבד עכ"ל. עוד כתב רמ"א דאם לא ניכר האיסו' מעולם כההיא דגיגית בטל דשיל"מ. (וכן הוא בש"ע א"ח סי' ש"ך) ולענין דבר שחוז' ונאסר לא מקרי דשיל"מ ויש חולקין. ועוד כתב בשם ר' ירוחם שכ' בשם רמ"ה המבשל בשבת במזיד דאסור לו ולאחרים שרי למ"ש ובו ביום אסו' אם נתערב לא מקרי דבר שיל"מ כיון שנשאר לאח' לעולם אסו' דומיא דתרומה כדאמ' ביבמות (פ"ב). ובא"ח סי' שי"ח כתב מ"א דאין הנדון דומ' לראיה דתרומ' לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דלכהן גם היום מותר ולישראל לעולם אסו' אבל הכא כיון שחל עליו דשיל"מ לאחרים אף לדידי' לא בטיל כדאיתא פ"י דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים לזרים אע"ג דלדידהו הוי דבר שאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ ויכולין לאכלו בירושלים אף לזרים אסו'. וכ"כ הברטנור' ורמב"ם בפי' המשניות ובחבורו מיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורין לזרים ומ"מ יש להחמיר. ואפש' מ"ש בי"ד וכו' אפש' דאיירי כשנתערב אחר שבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר. ואף שבפי' הרמב"ם משמע דוקא כשנתערב לכהן אז אסו' אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן עכ"ל מ"א. ופרי מגדים בי"ד סי' ק"ב תמה עליו איזה חילוק בין בכורים לתרומ' דהא בתרומ' אמאי עולה נימא הואיל וחל דשיל"מ לכהן דצריך לאכול בטהרה אלא ע"כ שאני הכא כמ"ש רמב"ם בפי' המשנה דעשו ירושלים כדשיל"מ והוא מהירושלמי וחומרא שהחמירו בה עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' ס"ט כתב בשר ששהה ג"י בלא מליח' ונתערבה מותר לבשל (ולא הוי דשיל"מ לצלי דבצלי לא נאסר מעולם כדעת תה"ד ולא כרי"ף). ובסימן ק"י סעיף א' כתב דבר שאינו בטל מחמת חשיבתו כגון בעלי חיים וכו' ודשיל"מ. ונאכל א' מהם בשוגג או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים שאנו תולין לומ' האיסו' הלך לו. וכ' הש"ך בס"י נ"ז להיש אומרים דספק ספיקא אין להתיר בדשיל"מ וכ"ש בנפל אחד לים והמחב' שכ' בנפל מותר היינו משום שהביא כן בשם הרשב"א ורשב"א סובר בב' תערובות אפי' בדשיל"מ מות' וא"כ דעת המחב' כאן (בספק ספיקא) דמותר:

[כ.] בש"ע א"ח סי' תקי"ג כתב מותר ליקח ביצים מן הכותים בליל ראשון של יו"ט דתלינן שמעי"ט נולדו וכן בליל שני של ב' ימים טובים של גליות אבל לא בליל שני של ר"ה ולא בליל י"ט שאחר השבת. כתב ב"י שם משם המרדכי דאין להתיר ביצים של אינו ישראל בי"ט מטעם דאזלינן בתר רובא דנולדים קודם י"ט דאיכא למימ' דביצים הוי כמו דבר המתכבד שמתמעט