כסף נבחר חלק א קכח

אף אני לא אמרתי אלא לביעור (שיהא שביעית אוסרת במינה בכ"ש אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כ"ש אותו כ"ש מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור למוצאי שביעית) (ור"ן כתב כיון שיכול לאכלו קודם ביעור הוי כדשיל"מ אבל לאכילה בנותן טעם (אם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייב בביעור ולא ביערן דהשתא קיימא באיסור אכילה בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל) (ורא"ש במסכת' שביעית פ"ו משנה ג' הביא בשם הירושלמי לשון הברייתא כך כלל אמר ר"ש משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון וכו' לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו בב"ש ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט). כתב ריטב"א בבבא מציעא דף נ"ג מסוגי' דנדרים (נ"ז) מוכח דתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירין ובזבחים (ע"ד) אמרי' ואיצטריך דר"ל ודר"נ דאי מדר"נ הוי אמינא שאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא ופי' רש"י יש לו מתירין ימכרנו לכהן וי"ל דהתם ה"ק יש לו מתירין דראוי' לכהן ולאו דוקא יש לו מתירין והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל"מ לכהן אימא לא בטנה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל עכ"ל (וכפי דבריו מתורץ קושית מהרלב"ח על האוסרין דשיל"מ נפל אחד לים דהא מסוגי' דזבחים מוכח אפי' דשיל"מ מהני נפל וכפי מה שכ' ריטב"א לא ק' מידי. שער המלך פט"ו ממאכלות). עוד כתב הריטב"א בב"מ דף נ"ג (הובא באספ"ז לב"מ) למה נקט במסכת ע"ז בטבל דלא בטל משום דהיתרו כך איסורו תיפוק לי' דהוי דשיל"מ וי"ל כי היכי דתיתי אפי' כרבנן דפליגי עלי' דר"ש וסברי דשיל"מ בטל עכ"ל. וכן מצאתי ברמב"ן דרבנן דהכא פליגי אר"ש וסברי דשיל"מ בטל. וז"ל רמב"ן במלחמות פרק כל שעה גבי הא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור פי' במשהו והטעם משום דהוי דשיל"מ וגזר רבא שלא במינו אטו מינו. וק' והא ר' יוחנן סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגא רבנן אדר"ש דאמר במסכת שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דשיל"מ כגון טבל וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי' כרבנן. תדע דהא אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן וכו' בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו ותניא נמי כר' יוחנן בפרק השוכר במסכת ע"א אבל אנן דקי"ל דשיל"מ לא בטל א"א לנו לומר חמץ בפסח שיהא בטל עולם וכו' עכ"ל. כתב שער המלך בפ"א הלכה ה' מחמץ וז"ל כתב הרב ראש יוסף דודאי ר' יוחנן מודה בדשיל"מ דאסור במשהו אלא דר' יוחנן מיירי בדבר דלא שייך דשיל"מ כגון בתבשיל שהמאכל מתקלקל ולא אתי ר' יוחנן אלא לחלוק ארב ושמואל ורבא פליג על ר"י וס"ל דבחמץ בכל גווני אסור ואפי' במידי דלא שייך דשיל"מ הואיל והחמירה תורה כמ"ש רבינו בפרק ט"ו מהלכות מ"א ע"ש ומצאתי בשיטה כתב יד למס' פסחים לרבינו יונה שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורין בס' הכא (גבי חמץ) שאני משום דחמיר ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן ע"י תערובות מיהא וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור' יוחנן דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו ותימה שהרי הא דדשיל"מ לא בטל אינו מדברי רב אשי דהא בפרק הנודר איתא ברייתא כל דשיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור וחכמים לא פליגי אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ מודו לי' דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר שני ובכורים וכו' אסורים כ"ש מלאכול בירושלים וה"ט משום דהוי דשיל"מ כדאיתא בירושלמי שם ור' יוחנן אית לי' הלכה כסתם משנה ואיך יחלוק ר"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה כמ"ש עוד הרב ראש יוסף דטעמא דר"י דלא אמרי' דשיל"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו (כגון טבל והקדש) וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרי' דשיל"מ אבל כשהדבר המעורב בו הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל"מ דהוא עצמו מותר וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם ובי צה שנולדה בי"ט אע"ג דהיא עצמה מותרת שאני שלא הי' לה שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוי לי' כאיסור מעיקרא יע"ש ואפשר שלזה כיון רבינו יונה וז"ש כל דשיל"מ כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדמסיק רב אשי גבי מים ומלח דהא נמי דמי לחמץ דהי' להם שעת הכושר ולא נאסרו אלא מחמת הזמן. ור' יוחנן פליג ארב אשי כלומר דוקא בההיא דרב אשי פליג וכו' ואע"ג דרש"י שם כתב דהוי דשיל"מ בי"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב לי' בהא דשיל"מ וכמ"ש תה"ד הביאו ב"י י"ד סי' ס"ט עכ"ל שעה"מ. [ב.] בכורים פ"ב משנה ב' יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וכו' ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר. פי' רמב"ם כשנתערב ממעשר שני או מן הבכורים אפי' שיעור מועט בחולין מרובין ויהי' אותו עירוב בירושלים בלבד יהי' דין אותו תערובות כדין מעשר שני או בכורים לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת מעשר אכול הכל בתורת מעשר ונאמר להן אכול הכל בתורת בכורים. ואמרו במשנה אף לזרים ולבהמה פי' כי מה שנתערב הבכורים בכ"ש אסור לזרים ולבהמה ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה באחד ומאה וכו' והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן וכו' אלא מעשר שני ובכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים וכו' וזה תקנת חכמים שהם נתנו תערובות אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיל"מ כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלים כדשיל"מ כמה דתימא דשיל"מ אוסר בכ"ש ודכוותי' ירושלים אוסרת כ"ש וכו' עכ"ל. ור"ש פי' דאוסרין בכ"ש לענין שלא לאכול אלא בירושלים דהוי דשיל"מ דאפשר להעלותן לירושלים והא דתנן לעיל בכורים עולים באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דשיל"מ והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דשיל"מ בירושלים אף לזרים ובהמה קאי אר"ש מתיר דבתרי' ע"ש עכ"ל. [ג.] נדרים דף נ"ב מתני' הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור. כתב הר"ן קשי' לרבוות' דמשמע אם אין בהן בנ"ט מותר והא נדרים דשיל"מ כדלקמן. וי"ל ה"מ מין במינו אבל הכא מין בשאינו מינו וכו' והיינו דתנן חלה פ"ג א"כ למה אמרו הטבל אוסר כמ"ש במינו ושלב"מ בנ"ט וטבל דשיל"מ והכי איתא בירושלמי דפרקין הלין נדרים מה עביד לון כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתברא כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר נדר מעיקרו והא מתני' עבדא לון כדבר שאל"מ דתנינן אם יש בנ"ש אסור תפתר במין בשא"מ וכו' לפיכך הקשו על הרי"ף שכתב בפרק גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי אף ע"ג דקי"ל ריחא לאו מלתא אסור לאכול בכותח דהוי דשיל"מ דמצי למיכלא בהדי בישרא ומש"ה אפי' באלף לא בטיל עכ"ל אלמא דס"ל דשיל"מ לא בטיל אפי' מין בשא"מ ואמרו אפשר שסמך על אותם שאמרו ביצה (ל"ט) דמים ומלח אינן בטלין לגבי עיסה משום דשיל"מ והתם הוי אינו מינו. ואי משום הא לא אריא דשאני מים ומלח דעיסה לא מתעבדה אלא בהו כמין במינו דמי אלו דברי הראשונים. ולי נראה דברי הרי"ף דכי תנן הכא דשיל"מ בטל באינו מינו ה"מ כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים. משום דקא מבעי לי כיון דלרבנן מין במינו בטיל כמו באינו מינו מה ראו לחלוק בדשיל"מ