כסף נבחר חלק א קכז

דשאני הכא כיון דלובשו בכונה דרך מלבוש כדי שיפטר ממכס לפי שאין נותנין מכס ממלבושים א"כ הוי דבר שמתכוין דעיק' כוונתו שיהא דרך מלבוש אבל גבי מוכרי כסות אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו עכ"ל. וט"ז כתב דבמכס יש לו הנא' מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס נמצא היא לו הכרח והוי הנאה כמו הנאת שאר לובש כלאים מה שאין כן במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שהוא עושה כן להקל ממשאו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר ע"כ אין הלבישה הכרחי לו וכיון שאינו התכוין להנאתו מותר כן נ"ל לדעת הרמב"ם עכ"ל. וע' ש"י י"ד סימן שי"ג לענין בכור שאחזו דם:

[לב] בפ' י"ו ממעשה הקרבנות הלכה י"ד כתב הרמב"ם כיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו ע"ג השיתין ככל הנסכים. כתב כ"מ יש לתמוה הא מסיק בזבחים דשמואל אמר מזלפו ע"ג אישים סבר כר"ש דדשא"מ מותר ואם כן כיון דהלכתא כר"ש אמאי פסק דמנסכן ע"ג שיתין ותירץ הר"י קורקוס שרבינו סובר דהוי פ"ר ומה שהעמידו שם כר"י היינו מקמי דתיקו לן דמודה ר"ש בפ"ר אבל לבתר דאסיקנא דמודה ליתא לדשמואל דברייתא אתיא אפי' כר"ש ויש סיוע לזה ממה שמצינו דר"ע בהגוזל סובר כר"ש ע"כ הכא משום פ"ר. וכ"מ תירץ שטעמו מדאמרי' במנחות דף ע"ד גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו ע"ג אישים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה וההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאישים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליביה דר' יהודה למה לא יהא ע"ג אישים ולרווחא דמלתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו האי טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין כדברי ר"ע לספלים בלא שום טענה עכ"ל. (ועיין במגן אברהם סי' ש"ך על הא דכתב הרא"ש דאפילו להערוך דס"ל פ"ר דלא ניחא לי' מותר מ"מ בשאר איסורין מודה דאסו' מדפריך בזבחים והא קמכבה. הקש' בספר בה"ז בשם הר"ל מפראג דמאי מביא ראי' ממקשן דהא מסקינן דלר"ע שרי וכתב מגן אברהם ולי נראה ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם וכדמוכח במנחו' וקשה למה באמת לא קי"ל כוותי' ול"ל משום קושית המקשן והא קמכבה אע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא לי' ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת אבל בשאר איסורין לא ולכן שפי' מייתי ראי' ממקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פ"ר צ"ל כמ"ש כ"מ עכ"ל):

[לג] בפ' י"ב משבת כ' הרמב"ם שכח נר דלוק ע"ג טבלא מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה (גמ' שבת דף ק"כ ע"ב). כתב ה"ה הקשו המפרשים הלא הכרח הוא שישפך השמן והמחסר שמן חייב משום מכבה ואעפ"י שאינו מכוין פ"ר היא ויש מי שתירץ שכל שאינו נהנה אפי' פ"ר מותר כדעת ערוך ויש מי שתירץ הכא בנר כל שעוה וכיוצא בו עכ"ל. (ותוס' שם כתבו דמיירי דליכא שמן בנר). ובפ"ח מלולב הל' ה' כ' הרמב"ם הדס שענביו מרובים מעליו וכו' אין ממעטין אותן בי"ט וכו' עבר ולקטן או שלקטן אחד אחד לאכילה ה"ז כשר. כ' כ"מ למה לא כ' והוא דאית לי' הושענא אחריתא. וה"ה גורס בדברי רבינו או שלקמן אחר ולגירסא זו ניחא דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאין צריך לזו עכ"ל. ע' בש"ע א"ח סי' תרמ"ו שכ' או שליקטן אחד אחד. וכ' ט"ז גירסא זו אינה נכונה:

[לד] בפ"ה מנזירו' כ' הרמב"ם נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בציפורן ואם נשר שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אכל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרה את השער ודאי אם עשה כן אינו לוקה. כ' כ"מ אינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דשא"מ מותר עכ"ל. וכ' מרכבת תימא דאם כן אמאי לא יחוף באדמה אלא ודאי דהוי פסיק רישי' דחייב. והנכון דאין מלקו' אלא על העברת תער וסך נשא בעשה וכ"כ בבתי כהונה עכ"ל. עיין רמב"ם בפ"ב הלכ' י"ב מבכורו' לענין הקזת בכור ובפ"ב מי"ט לענין תלישת צמר מבהמה שרוצה לשחוט. ובפרק י"ד ממאכלות כ' האוכל מאכלו' אסורו' דרך שחוק או כמתעסק אע"פ שלא נתכוין לגוף האכילה הואיל ונהנה חייב. שהנייה הבא לו לאדם בע"כ באיסו' מכל האיסורין אם נתכוין אסו' ואם לא נתכוין מותר [לה] בפי"ג ממאכלו' כ' הרמב"ם אינו ישראל שנגע ביינו של ישראל לאונסו מותר למכו' אותו יין לאותו האינו ישראל שאסרו לבדו שכיון שנתכוין זה האינו ישראל להזיקו ולאסור יינו ה"ז כמי ששיברו או שרפו שחייב לשלם ונמצאו הדמים שלוקח ממנו דמי ההיזק ולא דמי המכיר'. כ' כ"מ משמע מדבריו דדוק' באינו ישראל שנתכוין להזיקו אבל אם לא נתכוין לכך אסו' למשקל דמי מיני' ונר' שטעמו משום דאם לא נתכוין להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יין נסך קא שקיל וא"ת כי לא נתכוין נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם. וכו' יש לומר דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקין בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוין פוטרתו נגיעה בעלמא ביין כיון דלכ"ע לית בי' ניזקא כלל אלא לישראל או ליודעין בטיבם כל שלא נתכוין להזיק אין לחייבו לשלם עכ"ל. וכ"ב בב"י בי"ד סימן קל"ג ומסיים שם ורשב"א כ' בתורת הבית אמר רב אשי האי אינו ישראל דנסכי' וכו' יש מפרשים לפי גירסא זו דוקא דנסכיה בכוונה הא אם הי' סבר שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בשל ישראל בענין זה פטור וכדאמרי' המטמא והמדמע והמנסך פטור וליתא דהא מ"מ קלייה נהליה אלא אפילו לאותה גירסא הכי פירושו דנסכיה בכוונת מגע שאסרו עליו בהנאה אפ"ה שרי למשקל מיני' עכ"ל:

[לו] בש"ע א"ח סי' שי"ד ס"ק ה' כ' מ"א בשם תה"ד דפ"ר באיסור דרבנן מותר. וליתא דתלמוד ערוך הוא אפי' בדרבנן אסור גבי אין פורסין מחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד וגם הוא בענין שאינו פ"ר וכן הוא לקמן סי' שי"ו ס"ד אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה (עיין בב"י שם שכ' דדבורים ישנן במינן ניצוד והוא נגד סוגי' דביצה) וליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור בפ"ר ואף שתוס' בפסחים (כ"ה) כתבו דשרי היינו בדרך אין לומר אבל לפי האמת אסור ואף דרא"ש בפסחים כ' פ"ר אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורין עכ"ל. עיין בשער המלך פרק כ"ה הלכה כ"ד משבת שמביא מדברי רש"י סוכה ל"ג דס"ל פ"ר אפי' בדרבנן אסור. וע' במאירי בשבת דבכבוי כיון שיש בו דאוריית' וגם דרבנן אפילו בדרבנן אסור פסיק רישיה:

(כלל מא) דבר שיש לו מתירין [א.] נדרים דף נ"ז ע"ב תניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש (טבל יש לו מתירין שמתקנו וניתר ומעשר והקדש ע"י פדייה וחדש עומר מתירו) לא נתנו בהם חכמים שיעור אפי' באלף לא בטיל דהא אפשר להו בתקנתא (וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה תרומות מעשר וחלה וערלה וכלאי כרם נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כ"ש במינה (שאם נתערב סאה של חיטין שביעית באלף של היתר אינה בטלה) אמר להם