כסף נבחר חלק א קכו

שרי באינו מכוין לא כל איסורי דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסו' דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרי' דכל שאינו מכוין שרי אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסו' זה כדמותו אסו' מן התורה (כגון גיזה בבכור) אף שבמקום זה (כגון איסו' גיזה בקדשי בדק הבית) אינו אסו' כ"א מדרבנן מ"מ אף שאינו מתכוין אסו' לר"י משום דכל דתיקון כעין דאוריית' תיקון כ"כ תוס' (בכורות דף פ"ד) וכ"כ הרשב"א (שבת דף מ"ז) ודע דאף למ"ד דר"י אוס' אף באיסורי דרבנן מ"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכ' תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ"כ תוס' (כתובות דף ה') עכ"ל. עיין ש"ע א"ח סי' ש"ך שמביא דעת הערוך גבי חביות שפקקו בפשתן דיש מי שמתיר כיון דאינו נהנה בסחיטה זו הוי פ"ר דלא ניחא ליה וחלקו עליו וכו' והעולם נוהגין היתר בדבר. וע' ש"ע א"ח סי' של"ז מדין דבר שא"מ ופ"ר וסי' שכ"ג סעיף ט':

[כט] בפ' כ"א משבת כ' הרמב"ם אסו' לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות אא"כ היא רצוף באבנים ומות' לזלף מים ע"ג קרקע ואינו חושש שמא ישווה גומות שהרי אין מתכוין לכך. כ' ה"ה וזה דעת רש"י ותוס' שאין הכבוד בכלל היתר דר"ש וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"פ שהלכה כר"ש בדשא"מ (ונראה דהטעם הוא כמו שכתבו תוס' שבת דף קמ"א אהא דאמ' רבא טיט שע"ג רגלו וכו' דגזרי' כשיהיה עסוק לקנח רגלו ישכח שבת ויכוין לאשוויי גומות ע"ש לכן אם עוסק בכבוד גזרינן שישכח שבת וישוה גומות בכבוד זה אבל בריבוץ לא שייך גזרה זאת כמובן מאליו) אבל הגאונים והלכות ורמב"ן ורשב"א פסקו שכבוד מות' מדר"ש עכ"ל. וש"ע א"ח סי' של"ז כתב אסו' לכבד אא"כ הקרקע מרוצף ויש מתירין אפי' אינו מרוצף וכ' רמ"א ויש מחמירין אפי' במרוצף (דגזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף. ט"ז) וכן נוהגין ואין לשנות מיהו ע"י אינו ישראל מותר וכן ע"י בגד או כנף אווז הקלים אינו משוות גומות:

[ל] בפ' י"ב משבת כתב הרמב"ם המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ. אבל המכב' גחלת של מתכת פטו' ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים מחמים הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף והעושה אותו חייב והיא תולדת מכבה. כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין פ"ר הוא ואפי' לא יהיה צריך לצירופו והא איהו כר"י ס"ל (דמלאכה שאצ"ל חייב) ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ ובפ' מילה אמרי' ממתקין החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דביומא אמרי' צירוף דרבנן הוא וביה"כ שרי בטבילת כ"ג משום מצוה ואפי' לר"י עכ"ל. כ' ה"ה מה שכ' רבינו המכבה כ"ש חייב הולך לשיטתו דמשצ"ל כר"י שאלו לר"ש אינו חייב אלא בצריך להבהב הפתילה ועל מה שכתב אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. בשבת (מ"ב) אמר שמואל מכבין גחלת של ברזל ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל גחלת של עץ וכו' ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה דכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פ"ר מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכ' וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו בפ' י"א דכל שאינו קוטמו לחצות בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטו' שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטו' אפי' לר"י המחייב בדב' שא"מ וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל. וע' בלח"מ דכ' דחילוקו של ה"ה אינו אלא בדב' שאינו כלי כגון גחלת וא"כ הכל הולך אחר כונתו אבל במוחם שנתנו לתוכו צונן שיש שם תיקון כלי דבההיא שעתא שמתחזק הכלי אז ודאי ראוי לחייבו אע"פ שאין לו כוונה לצירוף כיון דנעשה צירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו. ועוד כתב דעששיות דאמרי' ביומא הם כלים אע"פ שרש"י פי' חתיכות ברזל מ"מ כלים נמי משמע ע"ש שהאריך. ובפ"ב מעבודת י"הכ הלכה ד' כתב הרמב"ם היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש. כתב לח"מ זה כגירסת תוס' ותימא דלפי' התו' לר"י דשא"מ בשבת אסו' מדרבנן ולר"ש מות' גמור וכיון דרבינו פסק כר"ש דמות' א"כ למה כתב אין שבות במקדש והא הוי היתר גמור וצ"ע. ושער המלך פרק י"ב משבת כתב דלהכי כתב רבינו אין שבות במקדש וכ"כ בתוס' ישנים שם וז"ל הקשה ריב"א הא אמרי' פ' כירה מכבה גחלת של מתכת ברה"ר משמע הא ברה"י אסו' מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותירץ דאין שבות במקדש עכ"ל. עיין רמב"ם פ"ה משבת שכתב החורש כ"ש חייב וכו' המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע ה"ז תולדת חורש ומשיעשה כ"ש חייב. ובהלכ' ח' כ' התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה שיעורו כגרוגרות וכו' והקשה מרכבת המשנ' האיך פסק רבינו כהך ברייתא דהא קשה קושית הש"ס אטו כולה לאו ליפות הקרקע דהא לא נזכר בדבריו לא התירוץ הא' באגם שנו וגם לא התירוץ הב' בארעא דחבריה. ונר' דרבינו מפ' הא דמשני בגמ' לא צריכא דעביד בארעא דחבריה לאו אוקימתא דהברייתא איירי בעבד בארעא דחבריה דא"כ ה"ל למימ' הב"ע כגון דעביד וכו' אלא ה"ק מי לא משכחת ליה דעבד בארעא דחברי' דלא שייך ליפות הקרקע הלכך אפי' עביד נמי בארעא דידיה לא מקרי פ"ר וכמו שכ' למעלה דרמב"ם סובר כשלטי הגבורים) ולא דמי למילה בצרעת דהוי פ"ר אע"ג דאפש' בעולם למול בלא קציצת בהרת אפ"ה כיון דהשתא איכא בהרת הוי פ"ר זה אינו דהתם הרי מגמתו למול תינוק זה שיש בו צרעת משא"כ הכא דאין מגמתו ללקט בארעא דידיה אלא מגמתו לזרד זרדין לעצים בכל מקום שהם אפי' בארעא דחבריה שפיר מקרי דשא"מ. ובזה מיושב נמי הא דכתב רבינו בפ"א הלכה י"ד מקרבן פסח ומפשיטין את כלו וכו' ובהלכה י"ו כתב חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והקשה לח"מ למה סתם רבינו דמשמע דאף בשבת מפשיטין מן החזה ולמטה כרבנן דר"י ב"ב ובגמ' פריך והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני דעביד בברזי ואמאי לא כ' רבינו מן חזה שקול בברזי עכ"ל לח"מ. ולפי הנ"ל ניחא דרבינו מפ' כיון דמצי עביד בברזי דליכא הפשט ואין כוונתו אלא להוציא הפסח הלכך אי נמי מפשיט כדרכו כיון דאין כוונתו להפשיט לא הוי פ"ר עכ"ל המרכבת. וע' רמב"ם פ"ו מטומאת צרעת שכתב ומותר למצורע לישא במוט על כתפו שיש בו הצרעת ולקשור הסיב על רגלו ואם הלכו סימני טומאה ילכו והוא שלא נתכוין לכך. כתב מש"ל סוגיא דשבת (דף קל"ג) מתבאר דלר"ש דדשא"מ מות' ע"כ קרא אתי להיכא שבסיב זה או במוט ודאי יתלוש הנגע דהוי פ"ר ולהכי אצטריך קרא דלעשות וכו' ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו עכ"ל:

[לא] בפ"י מכלאים כתב הרמב"ם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה ולא יתכונו בגשמים להתחמם בו. ובהלכה י"ח כ' לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס ואם לבש כן לוקה. כ' כ"מ הר"ש ורא"ש כתבו דסבר האי תנא דשא"מ אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות ורבינו פסק לזו ולזו נראה שטעמו משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה בהא כיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות שאינן לובשין ממש אלא מעלין עליהם מותר אם אינו מתכוין עכ"ל. וש"ך בש"ע י"ד סי' ש"א כתב קשה מה בכך מ"מ דשא"מ הוא אלא נראה לי