כסף נבחר חלק א קכה

עליך ואתא למעוטי מוכרי כסות ופירש"י שם כיון דלא נתכוין לחמם אלמא דשא"מ מות' מיהו ר' יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה ע"ש. כתב אספ"ז ב"מ דף י' וז"ל. רש"י גרס בביצ' דף ל"ט מר סבר קני כלו' רב ששת סבר המגביה מציאה לחברו לא קני חברו אלא הוא קני עכ"ל וק' מהא דאמ' רב יוסף ביבמות פ' ר"ג עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קני אלמא דבר פשוט שאינו קונה בלא מתכוין וליכ' מאן דפליג עלי' ונ"ל דלק"מ דכל היכא דיודע הזוכה שהוא של הפקר ומתכוין לזכות אם אינו זוכ' למי שכוון לזכות לו זוכה לעצמו אף אם לא כוון לזכות לעצמו ולא דמי לעודר וכו' דלא כוון לזכות כלל עכ"ל:

[ע"כ השמטה]. [פסק] [כח] בפ"א משבת כתב הרמב"ם דברים המותרים לעשות בשבת ובשעת עשייתן אפש' שתעש' בגללו מלאכה ואפש' שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכ' ה"ז מות' כיצד גורר אדם וכו' ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ וכו' אבל עשה מעשה ונעש' בגללו מלאכה שודאי תעש' בשביל אותה מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שא"א שלא תעשה אותה מלאכ'. כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקש וחתך ראשו בשבת ואע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדב' ידוע שא"א שיחתוך ראש העוף ויחי' אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה. (והערוך בערך פסק כתב פסיק רישי' פי' מי שחתך ראשו של חי הכל יודעין כי בחתיכת ראשו ימות ואם אמר איני מתכוין למיתתו אלא להוציא ממנו דם לדבר צורך אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוין להמיתו ורוצה הוא והיכא פליג ר"ש כגון גרירה דאפש' דלא עביד חריץ ואפי' עביד אפש' דלא ניחא ליה. וכן בפ' כל כתבי דשקיל בברזא דלא ניחא ליה וכן בפ' ר' אליעזר ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא אבי הבן וכן בלולב הגזול והוא דאית ליה הושענא אחריתא. אבל פסיק רישיה ליכא לספוקי דלא ימות ובודאי ניחא ליה דאי לא הוי ניחא ליה היכ' הוי פסיק רישיה עכ"ל). כ' כסף משנה מצאתי כתוב ההפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה דגבי פסיק רישיה אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא תעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והי' שם צבי שלא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכ' נעשה בהכרח אבל מלאכה שאצ"ל הוא מתכוין לגוף המלאכ' אלא שאינו מתכוין לתכליתה. מיסוד הר' אברהם בשם אביו ז"ל עכ"ל כ"מ. כתב במרכבת המשנ' דלפי זה בדין הוא שיהא מלאכ' שאינה צריכ' לגופה חמיר טפי מפסיק רישי' שהרי מתכוין למלאכה ונהפוך הוא דהא במשאצ"ל פוטר ר"ש ובפ"ר מודה דחייב וראיתי יישוב לקושיא זו בדברי תו' שכתבו בשם הערוך דכל פ"ר דלא ניחא ליה שאינו נהנה מותר וא"כ י"ל דלא קא פטר ר"ש במלאכ' שאצ"ל אלא משום דלא ניחא ליה דאז ניחא לי' הוי מלאכה שצריך לגופה והלכך כיון דבמלאכ' שאצ"ל מכוין למלאכ' אסו' והואיל ולא ניחא ליה פטור ובפ"ר הואיל דניחא ליה אע"ג שאין מתכוין למלאכ' חייב אבל בפ"ר דלא ניחא ליה שג"כ אינו מתכוין למלאכ' גרע ממשאצ"ל הלכך אפי' לכתחל' שרי אבל לדעת רש"י דבמידי דלא אכפת לי' חייב בפ"ר הדרה קושיא לדוכתיה דמאי אולמיה דפ"ר ממשאצ"ל ע"ש שהאריך. ועוד כתב דנראה דרמב"ם ורש"י סוברים כשלטי גבורים דס"ל דכל דשא"מ אפי' עושה הפעולה ממש מות' שהרי בע"א (דף י"ג) בנתפזרו מעות לפני ע"ז היה מותר לשחות ולהגביה מעות אי לאו משום מראית עין אע"פ שהוא משתחו' ממש לע"ז אלמא דעיקר הדבר שכל דבר שאין מתכוין שרי אפי' עושה הפעול' של איסו' ממש דבכל העברות שבתורה בעינן שיתכוין לשם עבירה אע"פ שעוש' העבר' ממש כל שלא נהנה פטור לאפוקי חלבים ועריות שכן נהנה אלא הא דקיימא לן דמסוכרא דנזייתא אסו' דהוי ס"ד משום דכיון שאי אפש' בעולם להדוקי מסוכרא בלא סחיטה נמצא שההיתר א"א לו לעשות בשום אופן בלא האיסו' הרי כשמתכוין לעשות ההיתר הו"ל כאלו מתכוין לעשות האיסו' ומקרי דבר שמתכוין והיינו טעמ' דפ"ר דכל כוונה שהיא פ"ר הוי כאלו מתכוין לעשות האיסור משא"כ בנתפזרו מעותיו כיון שאין כוונתו אלא ללקוט המעות ואפש' בעולם ללקט המעות ולא ישתחוה כגון שישב ויטול או יטה לצדו וישתחוה הלכך לא חשיבה הכוונה פ"ר מקרי דשא"מ אע"פ שמשתחוה בפועל והיינו מה שכ' רש"י בזבחים דאפש' דמזלף וכו' רצה לומ' דודאי אלו היה מצות ניסוך דוקא בטיפין גסין דאז היה בלתי אפש' לנסך בלא כבוי וכל שמתכוין לנסך הוי כאלו מתכוין לכבות משא"כ השתא דמות' לנסך בטיפין דקין וזה תכלית כוונתו רק לנסך מקרי דשא"מ דלא הוי כוונתו פ"ר הלכך אפי' מנסך בטיפין גסין ומכבה בפועל שרי והן הן דברי שלטי הגבורים (אמנם תוס' וערוך אינ' סוברים סברה זאת) והא דמילה בצרעת חשיב פ"ר אע"ג דאפש' בעולם למול בלא קציצת בהרת היינו משום דמיהת כשמתכוין למול ילד זה חשיב פ"ר דא"א כלל למול תינוק זה בלא קציצת בהרת. ובהכי ניחא נמי דגבי צירוף מיחם אפש' בעולם להפשיר המים בלא צירוף כלי זה וזה אין כוונתו לצרף אלא לחמם הלכך ה"ל דבר שא"מ אע"פ שמצרף כלי זה וכן הך דתולש שער בכור דאין כוונתו אלא לפנות מקום לקופץ וזה אפש' בעולם בלא גזיזה מקרי דשא"מ אפי' תולש בהעברתו וכו' עכ"ל מרכבת. עוד כ' הרמב"ם כל המתכוין למלאכה ונעש' לו מלאכה אחרת שלא נתכוין עליה פטו' עליה לפי שלא נעשית מחשבתו וכו' נתכוין לעשות דבר המות' כגון לחתוך תלוש וחתך מחובר אינו חייב כלום נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות או ללקוט תאנים ואח"כ ענבים ונהפך הדב' וליקט ענבים תחלה הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטו' דשלא בכוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת היו לפניו ב' נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה זו להדליק זו והדליק זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה הא למה זה דומה למתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת או למי שמתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית המלאכ' שחשב לעשותה אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שני' אחרי' ונהפוך הדב' וכבה הראשונ' ואח"כ וכו' פטור כבה זו והדליק זו בנשימה אחת שאע"פ שלא הקדים ההדלק' לא איחר אות' אלא שתיהן כאחת לפיכך חייב. וכל העוש' מלאכה במתעסק ולא נתכוין לה פטו' כתב הראב"ד עיינתי בגמ' כריתות לא מצאתים שיתקיימו כן ע"ש (פי' דשם משמע לשמואל דאמ' מתעסק פטו' אפי' היכא דנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת אפי' בחד מינא נמי פטור). ע"ש בכ"מ ולח"מ מה שתירצו. עוד כ' הרמב"ם כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביות' על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור. כיצד נתכוין להוציא משא לאחריו ובא לפניו חייב שנתכוין לשמירה פחותה ונעשית מעולה אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו פטו' וכו' כל המתכוין לעשות מלאכ' בשבת והתחיל בה ועשה כשיעו' חייב אע"פ שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת וכו' אין אומרים לא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת אלא משיכתוב ב' אותיות חייב:

כתב מש"ל דע דמסוגיא דפ' כירה (דף מ"ז) נרא' דר"ש מתיר דשא"מ אפי' באיסו' תורה ור' יהודה אוסר אפי' באיסו' דרבנן דהא גורר אדם וכו' הוי חורש כלאח' יד וכן דעת התוס' ביומא (דף ל"ד) דאף למסקנא ר"י אוס' אפי' באיסו' דרבנן אבל מרש"י יומא (ל"ד) מוכח דס"ל דר"י לא אסר דשא"מ כ"א באיסו' תורה אבל באיסור דרבנן אף ר"י מודה דשרי. ודע דאף למאן דאית ליה דר"י מודה באיסו' דרבנן