כסף נבחר חלק א קיט

אפי' בדוכתא דלא אתי ביה לידי איסו' דאוריי' כ"כ הרשב"א), מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והא הכא דכי מכוין איכא איסו' דאורייתא וכי לא מכוין שרי ר"ש לכתחל'. אלא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור (לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר"ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבוי):

[ה.] יומא דף ל"א ע"ב מתני' אם הי' כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן:

[גמ'] (בדף ל"ד ע"ב) תניא אמר ר' יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מערב יה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צנתן. והלא מצרף (הנותן ברזל מן האש למים מצרפו ומחזקו). ובשבת דף מ"א כתב רש"י וזו גמר מלאכת הצורפין) אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף (כבר היה מצונן במקצת) אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו דמצי למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות בשר האמור בנגעים] אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ דברי ר' יאשי' והוינן בה קרא למה לי (והא דבר שאין מתכוין הוא) ואמר אביי לר' יהודה דאמ' דבר שאין מתכוין אסו' (אלמא ס"ל לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה מדאצטריך קרא למשרייהו) ה"מ בכל התורה כולה באיסורי דאורייתא כגון קצץ בהרת) אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש לא גרסי' דהא תלה טעמא באין מתכוין). כתבו תוס' ה"ג רש"י ולא גרס אין שבות במקדש ומפ' כיון דאפי' אי הוי מתכוין ליכא איסו' דאוריית' כי לא מכוין לא גזרו ביה רבנן אפי' במדינה וק' לר"י דא"כ משמע דבצירוף דרבנן לא אסר ר' יהודה ובשבת (מ"א) משמע דאסר דקאמ' אביי התם המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמ' דבר שאין מתכוין אסו' מיהו הא לא קשיא דמצי לשנויי דצירוף עששיות דוקא דרבנן שאינם כלים ועומדין לעשות מהם כלים לבסוף וצירוף דהשתא לאו היינו גמר מלאכתו אבל מיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו הוי דאוריית'. מיהו ק' דבשבת (מ"ו) אמרי' כל היכא דכי קמכוין ליכא איסו' דאוריית' כי לא מכוין לא גזר ר"ש. פי' כגון גורר מטה וכו' דהוי חורש כלאחר יד א"כ ר"י דפליג עליה אסר אפי' בכה"ג. ועוד מאי פריך מבהרת דלא מצי למיפרך אלא מברייתא וממילתא דאביי דאתמר עלה ליפרך ממתני' ביצה (כ"ג) ר' יהודה אומ' כל הכלים אין נגררין וכו' על כן נראה לר"י אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שא"מ מותר פי' מן התורה ואע"ג דמדרבנן אסו' אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שא"מ לא מתסר אלא מדרבנן והתניא וכו' ומדאצטריך קרא ש"מ דדב' שא"מ אסו' מדאוריי' ומשני ה"מ בכל התורה כולה אסו' שאין מתכוין כמתכוין אבל הכא פי' בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשוב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי בלא מתכוין דרבנן ואין שבות במקדש וכו' ותימא דבכריתות (כ') אמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת"ק סבר כר' יהודה דאמ' דבר שאין מתכוין אסור אלמא לר' יהודה דבר שאין מתכוין חייב מן התורה וי"ל דהתם פסיק רישיה הוא שאי אפשר בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פסיק רישיה כמכוין דמי עכ"ל. [מדברי רש"י דהכא נראה דסובר דלר"י דבר שא"מ אסו' מדאוריית' אף בשבת וכ"כ המפרשים ז"ל. וכ"כ באספ"ז כתובות דף ה' בשם שיטה ישנה דלר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור מדאוריי' אפי' בשבת. אמנם מדברי רש"י שבת דף קכ"א ע"ב גבי נחש דורסה לפי תומו כתב וז"ל דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאינו מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזר עכ"ל. אלמא דגם הוא ס"ל דאינ' אלא מדרבנן. ועיין חידושי רשב"א שם שנרא' שלא הי' גרסתו ברש"י כמו שהיא לפנינו]:

[ו.] שבת דף קל"ג תניא בשר (ימול בשר ערלתו) ואע"פ שיש שם בהרת ימול דברי ר' יאשיה ר' יונתן אמר א"צ שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. אמר מר בשר וכו' הא ל"ל קרא דבר שא"מ הוא ודשא"מ מות' אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה (ר' יאשיה דמצריך קרא להכי כר' יהודה ס"ל) דאמ' דשא"מ אסו' רבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות (באומ' אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות שאי אפש' שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וכי אמרי' דבר שאינו מתכוין מות' כגון היכא דאפש' ליה בלא איסו' כגון גורר מטה ואע"ג דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ כיון דלא מכוין להכי ואפש' לגרירה בלא חריץ כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה כ"כ רש"י סוכה ל"ג) ואביי לית ליה האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה בתר דשמעה מרבא סברה. (וע' באספ"ז כתובות דף ה' שכתב מההיא דשבת שמעינן דבפ"ר איכא לר"ש איסו' דאוריית' מדאצטריך למשרי קציצת בהרת מיהו ליכא חיוב חטאת כדמוכח כריתות דף כ' דת"ק סבר כר"ש ולא מחייב אלא אחת אע"ג דפ"ר הוא ואפש' דלר"ש בפ"ר גבי שבת לית ליה איסו' דאוריי' דמלאכת מחשבת בעינן אבל בשאר איסורין איכא איסו' דאוריי' בפ"ר). איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא השמר בנגע צרעת לשמור מאד ולעשות. לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שע"ג רגלו ובמוט שע"ג כתפו ואם עברה עברה (הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה) והא ל"ל קרא דבר שא"מ הוא וכו' אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דדב' שא"מ אסו' ורבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפ"ר ואביי וכו' לבתר דשמעי' מרבא סברה:

[ז.] שבת דף ע"ה ת"ר הצד חלזון והפוצעו (דחקו בידיו שיצא דמו) אינו חייב אלא אחת (משום צידה אבל אפצועה ליכא חיוב) ר' יהודה אומ' חייב שתים שהי' ר"י אומ' פציעה בכלל דישה (שמפרק דמו כמפרק תבואה מקשין שלה) אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע. ולחייב נמי משום נטילת נשמה אמר ר' יוחנן שפצעו מת. רבא אמר אפי' תימא שפצעו חי מתעסק היא אצל נטילת נשמה כלו' לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הוי מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות]. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכא דליציל צבעי' (שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשמרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מכוין). כתבו תוס' בד"ה מתעסק האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמ' כריתות (דף כ') הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמו כדיליף לקמן (דף ק"ו) מדאצטריך למשרי מילה בשבת מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמ' לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמ' חגיגה (דף יו"ד) ומתעסק דהכא היינו דבר שא"מ כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מות' אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל האיסורין שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרי אין מתכוין כדאמ' מוכרי כסות וכו' וכן מוכח בכתובות (דף ז') דאפי' אי מקלקל בחבורה חייב כיון דאין מתכוין מות' עכ"ל. ובד"ה טפי כתבו פי' אע"ג דהוי פ"ר הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכי מודה ר"ש בפ"ר ה"מ במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכ' לגופה אבל במידי דלא איכפת