כסף נבחר חלק א קיח

כתב נמי כרמב"ם. וכתב הש"כ שם ס"ק י"ב אבל מלוה אפי' לא כפר בו כיון דלהוצאה ניתנה הוי כדבר שאינ' ברשותו ואין יכול להקדיש כן משמע ברי"ף ופוסקים וכ"מ מדברי הטור שכתב בסעיף שאח"ז (שכתב אם יש לו חוב על אחד ואומר יהיה להקדש וכו' אינו כלום). וכתב רמ"א שם המקדיש שטר חוב צריך כתיבה ומסיר' כמו בהדיוט (ב"י בשם תשו' הרשב"א) וכתב הש"כ ונראה שהמקדיש שטר חוב וחזר ומחלו מחול כמו במוכר שטר חוב להדיוט. ועוד כתב רמ"א אם יש לו משכון ביד חברו המותר על הלואתו יכול להקדיש וי"א אפי' המותר אינו יכול להקדיש (ר' ירוחם נתיב י"ט). בפ"ו הלכה ל' כ' הרמב"ם המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש ופקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל (ועיין לח"מ ומש"ל שכתבו שדבריו צ"ע דבפ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל). ועיין ש"ע י"ד סי' רכ"א בש"כ ס"ק מ"ג לענין אם המשכיר או המשאיל אסר את ביתו על השוכר או השואל ועיין ש"ע ח"מ סי' רי"א ס"ז ובש"כ שם. עיין בבעל המאור ב"ק פרק שור שנגח ד"וה גבי התוקע לחברו דכ' דלא אמרי' דאין מקדיש דבר שאינו ברשותו בדבר שאינו מסרב הלה ליתנו לו (הלכך התם דנתחייב לו התוקע פלגא דזוזי ואינו מסרהב ליתנו יכול הלה להקדיש לעניים) ורמב"ן חולק עליו ע"ש:

(כלל מ) דבר שאין מתכוין [א.] ביצה דף כ"ג ע"ב מתני' עגלה של קטן טמא' מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא ע"ג כלים. ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת. גמ'] ע"ג כלים אין ע"ג קרקע לא מ"ט דקעביד חריץ מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאי ר' שמעון הא אמר דבר שאין מתכוין מותר דתני' ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אימא סיפא ר"י אומר אין הכל נגררין חוץ מן העגלה מפני שהי' כובשת מפני שכובשת אין אבל חריץ לא עבד' תרי תנאי ואליב' דר"י (חד סבר עגלה נמי פעמים שאין האופן מתגלגל ועושה חריץ ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשת תחת גלגולה). כל מקום דאמרי' בש"ס דבר שאין מתכוין פלוגתא ר"י ור"ש מהכא נפקא. עיין רש"י שבת דף כ"ט ע"ב. ופסחים דף כ"ה ע"ב]:

[ב.] שבת דף כ"ט ע"ב ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעיל' מר' ירמיה רבה. א"ל כמאן כר"ש אימר דאמר ר"ש בגדולים [כלים גדולים דלא אפשר לישא אותם] בקטנים מי אמר ופליגא אדעולא דאמר מחלוקת בקטנים (ואף על גב דאפשר בטלטול שרי ר"ש הואיל ואין מתכוון לחריץ. ור' יהוד' סבר כיון דאפשר אסור) אבל בגדולים ד"ה מותר. [כתבו תוס' ולא גרסי' ד"ה אסור דבפסחים (כ"ה) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר] מתיב רב יוסף רש"א גורר אדם מטה כסא וספסל קתני גדולים (מטה) וקתני קטנים (כסא) (ור' יהודה פליג עליה דתנן בביצ' ר' יהוד' אומר כל הכלים אין נגררין. דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למתני גדולים השתא קטנים שרי ר"ש גדולים מבעי' אלא תנא קטנים משום ר"ש וגדולים משום ר' יהוד') קשיא לתרוייהו. עולא מתרץ לטעמי' מטה דומיא דכס'. ור' ירמיה מתרץ לטעמי' כסא דומיא דמט' מתיב רבה תנן (כלאים פ"ט) מוכרי כסות מוכרין כדרכן (כסות של כלאים) ובלבד שלא יתכוין בחמ' מפני החמ' וכו' הצנועין מפשילין במקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למעבד כצנועין דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר"ש לכתחל' תיובתא דר' ירמי' רבה תיובתא. כתבו תוס' ובלבד שלא יתכוין בחמה וכו' ובענין דלא הוי פסיק רישא כגון שהו' לבוש בגדים אחרים להגן עליו ובפסחים דף כ"ה ע"ב איתא איתמר הנא' (של איסור) הבא' לאדם בע"כ אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה. ואפשר וקמכוין לא אפשר וקמכוין (אפשר לו ליבדל וקמכוין להתקרב כדי להנות כגון ריח של ע"א. או אפי' אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין וחביב לי' ליהנות) כ"ע לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא קמכוין (דאיכ' תרתי להיתר) כ"ע לא פליגי דשרו. כי פליגי דאפשר ולא קמכוין ואליביה דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור כ"ע לא פליגי דאסו' כי פליגי אליבא דר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מותר אביי כר"ש ורבא עד כאן לא קאמ' ר"ש אלא היכא דלא אפש' (כגון שצריך לאותן כלים ואינו יכול להגביהן על כתפו ואביי סבר בקטנים נמי שרי ר"ש) אבל היכא דאפש' לא. איכא דאמרי אפשר ולא קמכוין היינו פלוגתייהו דר"י ור"ש (ובין לאביי ובין לרבא לר"י אסו' ולר"ש מותר) לא אפש' ולא קמכוין כ"ע לא פליגי דשרי (אביי ורבא לא פליגי דשרי ואפי' לר"י) כי פליגי דלא אפש' וקמכוין ואליב' דר"ש דאזיל בתר כונה כ"ע לא פליגי דאסו' (דחשיבא ליה כוונה דמתיר אפי' באפשר הואיל ולא קמכוין אלמא אכוונה קפיד) כי פליגי אליביה דר"י דאמ' ל"ש מתכוין ול"ש שאין מתכוין אפשר אסור אביי כר' יהוד' ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר ר"י שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל מתכוין כשאין מתכוין לקול' לא. ת"ש מוכרי כסות וכו' והא הכא דאפש' למעבד כצנועין וכו' תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא תיובתא. כתבו תוס' ומיירי כגון דליכא פסיק רישיה וכו' וליכא למימ' דאפי' בפסיק רישיה שרי הכא ר"ש משום דהכא מיירי בגרירה דכלים דליכ' אלא איסו' דרבנן דחופר כלאחר יד דהא בשמעת' מייתי עלה מידי דאוריית' כגון מעילה וכלאים וכו' וצ"ל דהנהו דמייתי לא הוי פסיק רישי' וכו' והא דאמרי' כתובות (ו') גבי לבעול בתחלה בשבת דקאמ' לר"י דאסו' אע"ג דהוי לא אפש' ולא מכוין צ"ל דההיא סוגיא כר' ירמיה דאסר לר"י לא אפשר ולא קמכוין אע"ג דאתותב במאי דאמ' קטנים אסורין לר"ש מ"מ מאי דאס' אפי' בגדולים לר"י לא אתותב עכ"ל:

[ג.] שבת דף כ"ב אמר רב אין הלכה כר"ש בגריר' (הא דגורר אדם וכו') ושמואל אמר הל' כר"ש בגרירה אמר אביי כל מילי דמר [רבה בר נחמני] עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והל' כר"ש בגרירה. וכן איתא בשבת דף קי"א אמר ר' חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה (בדבר שאין מתכוין) ורב חנן בר אמי אמר שמואל הל' כר"ש. איכ' דמתני בלא גברי רב אמר הל' כר"י ושמואל אמר הל' כר"ש. ובפסחים דף ק"א כתבו תוס' אהא דאמ' אביי כל מילי דמר וכו' קשה תיפוק ליה משום דר' יוחנן סבר כר"ש דפריך בכמה דוכתי והאמ' ר"י הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אלמא ס"ל דבר שאין מתכוין מות' (פי' ולמה צריך אביי לומ' כל מילי וכו' ובהא עביד כשמואל תיפוק ליה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן) וי"ל שמא ר' יוחנן לא סבר לה כוותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישיה עכ"ל:

[ד.] שבת דף מ"ו רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר"ש כבתה (הנר בשבת) מות' לטלטל כבת' אין לא כבתה לא מ"ט דילמא בהדי דנקט לה כבתה הא שמעינן ליה לר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מות' דתניא גורר וכו' כל היכא דכי מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי קא מכוין גזר ר"ש מדרבנן כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחל' (כבוי אב מלאכה. חריץ ליכ' איסו' דאורייתא דחופ' כלאח' יד. רש"י וכתבו תוס' וא"ת בכבוי ליכא איסו' דאוריית' לר"ש דמלאכה שאינה צריכא לגופה היא. וי"ל דכי מכוין איכא איסו' דאוריי' בפתילה וצריך להבהבה עכ"ל. וא"נ בכל תחילה דכיון דוכת' דמחייב עליה מדאוריי' גזר אפי' שלא במתכוין