כסף נבחר חלק א קטז

לר' יוסי שאני התם דדריש כרמך וכן מוכח מתוס' ב"ק דף ע"א שכתבו דהך סוגיא אתי' כמ"ד אדם אוסר וכו' והא אמרי' התם מאן חכמים ר"ש. ור"ש סבר אין אדם מקדי' דבר שאינו שלו אלא ע"כ דלא דמי להדדי. עיין בירושלמי שם שכתב אף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו מ"מ לדידיה אסור ועיין ברמב"ם פ"ה הלכה ט' מכלאים]. ובפ"ד מאיסורי מזבח כתב הרמב"ם אבל המוקצה אם הוא שלו והקצה (לע"א) קודם הקדשו נפסל הקצה של חברו או לאחר הקדשו ה"ז מותר שאין מקצה דבר שאינו שלו אבל בנעבד בין שלו בין של חברו בין לפני הקדש בין לאחר הקדש נאסר לגבוה. כתב הראב"ד בע"ז אוקמי' של חבירו בעשה מעשה עכ"ל. כתב כ"מ נר' שרבינו מפ' היינו להדיוט אבל לגבוה אסור אע"פ שלא עשה מעשה עכ"ל. ולח"מ כתב דרבינו הוא נגד סוגיא דזבחים קי"ד וסוגיא דע"א נ"ד. וע' במשנה למלך פ"ד דין ח' ממעילה שהקש' הא הרמב"ם פסק בפ"ח מנזקי ממון דקדשים קלים ממון בעלים א"כ הו"ל לחלק במוקצה לאחר הקדש בין שלמים לשאר קדשים עכ"ל. ובפ"ד משגגות כתב הרמב"ם השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"א חייב ג' חטאות וכו' בד"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה וכו' היתה חטאת עוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בו כל שהוא חייב ג' חטאות. כתב לח"מ אע"ג דרבינו פסק כר"נ דאין אדם אוסר וכו' חטאת דבר שלו מקרי כיון דקניה ליה לכפרה עכ"ל. (ואין צורך לזה דהא הכא לא שייך לצעורי קמכוין מרכבת). ובפ"י מטומאת המת הלכה ה' כ' החורש קבר בשדה שאינו שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' אפי' שותף אריס אינו עושה חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחד שלו עושה בית הפרס ושל חברו אינו עושה. כ' כסף משנה פי"ז דאהלו' ובתוספתא. כ' מרכבת בשם הרלב"ח הטעם דהכא אינו אוסר השותף כיון דאפשר לחלקו כל זמן שאינו נחלק לאו שלו מקרי משא"כ בבהמת השותפין קי"ל בפ"ב מהלכות שחיטה דשותף אוסר. וכה"ג בהמת שותפין שוחטין בי"ט ואסור לאפות בי"ט עיסת השותפין דאפשר למפלגה בלישה עכ"ל. ואיני יודע מה יענה לההיא דמנסך דמוקי הש"ס בדאית ליה שותפו'. ולעיקר קושייתו יש לומר על פי מה שכתב הרא"ש שם דבית הפרס הוא משום קנס. עיין שם. ואם כן בשדה שלו קנסו ולא בשל אחרים]. וע' רמב"ם פ"ו הלכה כ"א מערכין בדין אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

[י.] בש"ע י"ד סי' ד' כתב ישראל ששחט בהמת חברו לע"א לא אסרה שודאי לא כיון אלא לצערו ואם יש לו שותפות בה יש אומרים שאוסר גם חלק חברו וי"א שגם בזה אינו מכוין אלא לצער ולא לאסור. כתב הש"ך וא"ת דהכא כתב שני דעות בזה ובח"מ סי' שפ"ה כתב בסתם המנסך יין חברו אם הי' לו בו שותפות חייב לשלם. וסמ"ע שם חילק דגבי בהמה דאי אפשר לחלק יכול להיות שכוון לצעורי וגבי יין אפשר לחלק הי' לו לחלק חלק חברו ולומר שנסכו. ותימא דהוא נגד הש"ס דחולין (מ"א) (דפריך מבהמ' ליי"נ) וב"ח תירץ דס"ל לטור כר"ן דלענין אכיל' אוסר שאינו שלו. ותמיה לי דהא לא כ' הר"ן אלא בשוחט לע"א והוי לי' כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה וזה לא שייך במנסך ועוד דפשט דבריהם הכא משמע דלגמרי ישרי וכן פסק בד"מ דלא כר"ן דא"כ לא הוי פריך מהך ברייתא דהשוחט בשבת אר"נ וכו' אלא נראה לי דאף על גב דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דלמא קי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר דקי"ל כהמכשיר א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק עכ"ל. כתב הט"ז מו"ח ז"ל הקשה על ר"ן מאי פריך על ר"נ משנים אוחזין וכו' הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנא' וכו' ולא עיין שפיר דהא עיקר הטעם איסור אכילה לר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוי כאלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין אע"פ שנא' שאותו ששחט לשם פסול נסתלק מעשה שלו מ"מ אין כאן נבלה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר אלא ודאי שזה השוחט לשם הרים אוסר השחיט' ואם כן אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל. עיין בלבוש בי"ד סי' קמ"ח שכתב קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו קודש וכו' וה"מ שלא עשה בו מעש' אבל עשה בו מעשה אסרה מדרבנן וכו' ודוקא אינו ישראל אבל ישראל לא אסרה דאמרי' ודאי אין מחשבתו לע"א אלא לצעורי קמכוין וכ"כ עוד בסי' ד' דאם עשה בה מעשה אין אסור אלא מדרבנן היכא דליכא למתלי דמכוון לצעורי. וע' בתבואת שור סימן ד' דמסיק דלא כלבוש אלא מדאורייתא אוסר דבר שאינו שלו. [יא.] בש"ע י"ד סי' ה' גבי השוחט לשם קדשים כתב המחבר במד"א שהי' לו בו שותפות אבל אם אין לו בו שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל וכו' שאין כוונתו אלא לצערו וכתב רמ"א ויש אוסרין בכל ענין משום מראית עין וב"י בשם רא"ש). כתב הט"ז דודאי הכל מודים הכא אם יש לו שותפות דאוסר שסובר מצוה קעביד משא"כ בע"א אבל בבהמה שאינו שלו לגמרי אין שייך לומר מצוה קעביד דאין מקדיש דבר שאינו שלו. (כלל לט) דבר שאינו ברשותו בכלל זה אבאר דבר שהוא של אדם אלא דעכשיו אינו ברשותו כגון שנגזל ממנו או הפקידו או השכינו. אצל אחרים אם יכול למוכרו או להקדיש [א.] גרסי' בבא קמא דף ס"ט אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ומי אמר ר' יוחנן הכי והתנן כרם רבעי היו מציינין בקזוזות אדמה וכו' אמר רשב"ג בד"א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות והצנועין מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו ואמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"ג (ולאו סתמא הוא) והאמר רבב"ח אמר ר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ומסיק הש"ס ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים לשלם. אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ומאי חזית דאזיל בתר ההוא סתמא וכו' משום דמסייע ליה קרא ואיש כי יקדיש ביתו וכו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו (הכא גרסי' הכי). ולעיל דף ס"ט פליג ריש לקיש אר' יוחנן וסבר כצנועין. אמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דתני' רבי יהוד' אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר. ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר. [ב.] בב"ק דף ע' אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכת' (הרשאה) אמטלטלי אמר רב אשי לאמימר מ"ט א"ל משום דר' יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' (דהואיל ואינו ברשות בעלים אינו יכול להקנות לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן). כתבו תוס' דוקא אמטלטלין דגזלנין אבל אמטלטלין דפקדון כתבינן דהא תלי טעמא בהקדש ויש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חברו כדמוכח ב"ב דף פ"ח גבי ההו' גבר' דאייתי קרא לפום נהרא אתו כ"ע שקלי קרא קרא אמר להו הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא א"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וה"מ דקיצי דמייהו אבל לא קיצי