כסף נבחר חלק א קטו

[ז.] בב"ק דף ע"א תניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"א גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין. ופריך הש"ס התם ממתניתין דמוכח דרבי מאיר מת ומשלם לית לי' ומשני בטובח ע"י אחר. אי בטובח ע"י אחר מ"ט דחכמים דפטרי אמרי מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. בשלמא ע"א ושור הנסקל שחיטה שאינו ראוי' אלא שבת שחיטה ראוי' היא. אמרי סבר כר"י הסנדלר (דסוב' דמעשה שבת אסורין באכיל'). כתבו תוס' הך סוגי' אתי' כמ"ד אדם אוס' דבר שא"ש בעשה בה מעשה דפלוגת' דתנאי היא וא"ת הא אמרי' התם אפי' למ"ד אדם אוסר ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראוי'. וי"ל כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"א דאין שייך לומר דלצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהי' של גנב עכ"ל. ואספ"ז בשם רשב"א תירץ היכי דגנבה לא שייך למימ' הכי דהא סבור שלא ידעו בעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבור שלא ידעו הבעלים ומחביא ושוחט עכ"ל. [ח.] כ' רשב"א בתורת הבית בית א' שער א' וקי"ל כר"ה ועולא ור' יוחנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו דהא ר"ה כת"ק וקי"ל כת"ק. ומיהו אפשר דלא קי"ל כוותייהו אלא באינו ישראל שאוסר יינו של ישראל וכיוצ' בזה דהא ר"י בן בתיר' וחכמים לא מצינו שנחלקו אלא באינו ישראל אבל בישראל לא עכ"ל. והרא"ה בבדק הבית כתב. ואני אומר דהלכה כר"נ ור' עמרם ור' יצחק דהלכת' כבתראה דהא רב אשי התם בע"א כר"י בן בתיר' ס"ל ופלוגתייהו ודאי אדינ' דאוריית' וכולהו ס"ל דמגען אסור מדרבנן אבל האי דמנסך בהדי' סבר ת"ק דאסור מדאוריי' כתקרובות ע"א ונפק' לן מיני' לדינ' טובא ור"י סבר דלא מתסר אלא מדרבנן כשאר מגען ועלה קאמר רב אשי הלכך האי אינו ישראל דנסכי' לחמר' אע"ג דלזבוני אסור דהא כל מגע אינו ישראל דעלמ' נמי אסו' בהנא' ואסו' לזבוני מישקל דמי מהאי אינו ישראל שרי דמחזי כתשלומי נזק מ"ט דקלי' מיני' הלכך כיון דסבר ר' יהודה דלא מתסר אלא מדרבנן וס"ל כוותי' שרי למישקל דמי מהאי אינו ישראל משא"כ לת"ק דכיון דמתסר מדאוריי' מהאי אינו ישראל גופ' אסור למישקל מיניה דדמי חמר' יהיב לי' דאי לאו חמר' לא הוי יהיב דמי אבל השת' דמתסר מדרבנן שרי לי' ועשאוהו כתשלומי נזק הלכך הא דתנן שנים אוחזין בסכין וכו' ופריש דאי אמר לגדא דהר זבחי מתים נמי הוי והא דתנן המטמ' כו' במזיד חייב לשלם דאלמ' אהני מעשיו כולהו דוק' בדאית לי' שותפו' אבל בלית לי' שותפות לח מתסרי בהנאה אבל באכיל' אסור' דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גבר' לא חזי לשחיטה והוי ליה כנוחר. בגמר' נמי אמרי' דוק' במומר הא לאו הכי אמרי' לצעורי קמכוין ולא מתסר' בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיט'. ואפ"ה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת התבוא' ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילת' וחשיבי תרווייהו כשותפין ואפ"ה איכ' דפליג בההי' ואמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכלאים לא מתסרי לעולם אלא בדניח' לי' וסבר האי תנא דניח' להו לכולהו בעלים בעינן עכ"ל. (וכ"כ תוס' ב"ק דף ק' דהך בריית' דמחיצת הכרם אתי' כר"מ דס"ל אדם מקדש דבר שאינו שלו. ורמב"ם דכ' האי דינ' דפ"ז מכלאים מיירי בכרם ותבוא' דידי' ולכן לא מסיים התם וחייב באחריותו). ורשב"א במשמרת כ' הנה אמת דק"ל כר"ה וכ"כ בעל המאור. ועוד דהא מסקנ' דשמעת' דע"א דאדם אוסר וכו' דגמרינן מכלאים. ובפרק הערל אסיקנ' דלית הלכת' כר' יוסי דאמר גבי המנסך דאין אדם אוסר (אין משם ראי' דהתם נמי רב הונ' הוא דאמר הכי משמיה דרב ולכן פוסק ר"ה הכא בעשה מעשה אוסר. אמנם ר"נ הוא תלמיד דשמואל והוא פוסק התם כר' יוסי דאין אוסר) ע"ש שהאריך. ועל מה שכ' שבאכילה אסור משים דהוי כנוחר. לית' דא"כ מאי פריך מהשוחט בשבת לר"ה ולר"נ מי ניח' והא איהו נמי סבר שאין שחיטתו של זה אלא כנחירה ואשחוטי חוץ לא מחייב דהא אמרי' אשר ישחט ולא הנוחר. ומאי קא הדרינן ומותבינן מיני' לר"נ וכו' ומאי קושי' זו אי בבהמה הא לא הוי שחיט' אלא נחיר' ופטור משחוטי חוץ. ומה שכ' ובגמרא אמרי' דוקא במומר הא לאו הכי לצעורי קמכוין וכו' אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה זה טעות ואי לאו מומר ואין עושה אלא לצעורי' מותרת לכולי עלמא אפילו באכילה שאין מתכוין בלבו לע"א עכ"ל:

[פסק] [ט] בפ"ז מחובל כ' הרמב"ם המנסך יין של חברו לא נאסר שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו ואם הי' לו בו שותפות או מומר אוסר. כתב הראב"ד לצעורי קמכוין. (פי' בא להשיג עליו דאפי' בדאית לי' שותפו' שייך לצעורי קמכוין ורמב"ם סובר כרש"י). ובפ"ח מעבודת אלילי' כתב הרמב"ם שחט בהמת חברו לע"א או החליף לע"א לא נאסרו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כתב הראב"ד אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתא דע"א אליבא דהלכתא. מיהו דוקא באינו ישראל או במומר אבל בישראל אחר אמרי' לצעורי קמכוין עכ"ל. כתב כ"מ צ"ל דרבינו סמך על מה שכתב בפ"ב מהלכו' שחיט' לחלק בין ישראל לאינו ישראל וקצר כאן. ועל הראב"ד קשה דהא כל החילוקים אלו לר"נ נאמר אבל לר"ה בכל גוונא אדם אוסר עכ"ל. (צ"ע במה שכתב הרמב"ם או החליף האיך שייך לומר בזה לצעורי קמכוין הא כיון שנותן בהמת חברו בעד ע"א אם כן נעשה חליפי ע"א. ועוד מאי קמ"ל פשיטא כמו שאין אדם יכול למכור בהמת חבירו כך אין יכול להחליפו בדבר אחר). ובפ"ב משחיטה כתב הרמב"ם שנים אוחזין בסכין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה והשני לשום דבר כשר וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין אחד מהם לשם דבר הפסול ה"ז פסולה בד"א כשהיה לו שותפות בה אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו. ובפ"ח מכלאים כ' המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו סיכך גפן חברו על תבואתו קידש התבואה ולא קידש גפן חברו סיכך גפן חברו על תבואת חברו לא קידש אחד מהם ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קידש. כתב כ"מ פסק כר' יוסי דביבמות דף פ"ג אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואע"ג דאמר ר"ה אמר רב אין הלכ' כר' יוסי והי' לו למפסק כרב דהלכתא כוותי' באיסורא משמע לרבינו כיון דשמואל פשיטא לי' דהלכה כר' יוסי ואיכא התם מ"ד דרב נמי סבר כוותי' נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר"ש ועוד דר"ע עשה מעשה וקי"ל מעשה רב עכ"ל. צ"ע דהא הכא הוי כמו שותפות בגווי' כיון שגם גפנו נאסר למה לא נאמר דאוסר הא הרמב"ם פסק דבשותפות אוסרי' ואפשר לומר דאע"ג דבעלמא אדם אוסר שאני הכא דכתיב כרמך וצריך דניחא להו לכולהו בעלים כמ"ש הרא"ה תדע דהא הזורע כרמו בשביעית ודאי לא שייך לצעורי ואפ"ה אין אוסר אלא ודאי משום דגזרת הכתוב הוא וכן מוכח מדברי רש"י חולין דף מ"א שכתב גבי הא דר"נ ור"ע ור"י אמרי לך וכו' הא דר"ה תוקים כתנאי דהא ר"י ב"ב פליג אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי עכ"ל. וקשה הא מלתא דידהו נמי הוי כתנאי דהא ת"ק דמשנה דכלאים פליג ורש"י גופא סובר לקמן בדאית ליה שותפות לא שייך לצעורי קמכוין. אלא ודאי דשאני התם לת"ק מדכתיב כלאים מ"מ כמ"ש הרא"ש שם בשם ירושלמי ה"נ