כסף נבחר חלק א קיג

[א] ערכין דף כ"א המשכיר בית לחברו וכו' הקדישו הדר מעלה שכר להקדש. הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' (ובב"ק דף ס"ח גרסי' מה ביתו שלו אף כל שלו וכן כונתו הכא דהיינו שאין שלו. והא דאצטריך קרא לאשמעינן דדבר שאינו שלו אינו יכול להקדיש פשיטא. י"ל דהוי אמינא דהקדשו יחול על הדבר שהקדיש אלא שהמקדיש צריך לשלם לחברו מה שהפסידו קמ"ל קרא דאין איסור הקדש חל על מה שאינו שלו. כן נ"ל) אלא דהקדישו משכיר וכו' ומסיק דאמר לכשיבא שכרו יקדש. והא אין מקדיש דבר שלא בא לעולם אמר רב הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה וכו'. וכן איתא במשנה ערכין דף כ"ח המחרים בנו ובתו וכו' שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. וכן איתא בתמורה דף ט'. ובקדושין דף נ"ב וב"ק דף ס"ח ע"ב ובכמה דוכתי:

[ב] קדושין דף נ"ו איתא תנן אין לוקחין בהמה טמאה וכו' במעות מעשר שני וכו' ואם לקח יאכל כנגדן (הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד מוכר יהו מחוללות על אלו ויעלם ויאכלום בירושלים). כתבו תוס' ק' הא מוקמי' לה כשברח המוכר וא"כ האיך יכול לחללם. והרי אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו כדאמר ב"ק (ס"ט) דמשוה חלול להקדש. ופי' ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסו ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר. והר' מאיר מפ' שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכיי' מטעם שליחות והוי כמו שליח וה"נ אמרי' בנדרים התורם משלו על של חברו וכו' וע"כ לא מבעי' התם אי צריך דעת בעלים אלא משום דניחא לאינש למעבד מצוה בממוני' אבל היכא דלא שייך צ"א זכות כי הכא עבדינן זכותי' אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנין עצמן אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי. והשתא ניחא וכו' כיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שלוחו ויחללנו. וע' תוס' ב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין:

[ג] כלאים פ"ז משנה ה' המסכך גפנו על תבואתו של חברו ה"ז קידש וחייב באחריותו (ב"ק דף ק' ובירו' כלאים פ"ו מוכח דהאי ת"ק הוא ר"מ) ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית [וכל הארצות בשעת שמטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמט' כמו שאינו שלו] ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. (ע' תוס' יבמות דף פ"ג שכתבו הא דקתני שמסכך משום רבותא דר"מ דאף במסכך אסור וה"ה הזורע כההיא עובדא דסיפא). כתב הר"ש אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלוין בנתינת טעם לזה. מיהו ק' מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה (וכ"כ תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב) לשאר איסורין דכלאים תלוי בניחות' דבעלים כדתנן הרואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור אלקטנו וכו'. והיינו נמי טעמא גבי ע"א דאינו אוסר דבר שא"ש כדאיתא חולין (מ"א) שתלוי במחשבתו לע"א. ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (גיטין נ"ג) אלמא אוסר אע"ג שתלוי במחשבה כדאשכחן ב"מ (ל') הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא לי' אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"א לאו שמי' תקרובת ע"א כיון שאין שלו. וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכ' דכתיב גבי עגלה עבד וקרינן עבד מה עבד דניחא לי' ופרה יליף מעגלה בסוט' (מ"ו) ומאן דלא דריש נמי ג"ש התם הכא מודה דמסתמא כזו כן זו דילמוד סתום מן המפורש. וגבי כלאים היינו טעמ' דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים [א"נ] שאני הכא דכתיב כרמך. וטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרי' אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים. ירושלמי אמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות א"ל ר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו אבל המסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו כ"ע מודו שהאוסר נאסר המסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו נשמע מן הדא מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית וכו' הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת פי' האוסר דהיינו זרעים. שאינן אוסרין דהיינו גפנים שאין אוסרין הזרעים אינו דין שלא יאסרו. ור"א לטעמי' דאית ליה ק"ו כה"ג במנחות (ט"ו). ותמיה דמשמע התם לר"א דקנס הוא דעביד איסורא אפי' בשאר זרעים דרבנן כ"ש בתבוא' דמדברי תורה. ושמא הכא מדאוריית' פליגי. כ"ע מודו וכו' משום דעבד מעשה בגפן חברו וכו' עכ"ל. ותוס' ביבמות דף פ"ג כתבו דמשמע מסוגיא דמנחות מדלא מוקי התם כר' יוסי ונימא דהתירו הגפנים אפילו בכלאים דאורייתא. משום דקסבר דלר' יוסי אפי' זרעים מותרים כיון דמן התורה אין אדם אוסר בכלאים דבר שאינו שלו אין כאן כלאים והכל מותר עכ"ל. ושם ביבמות אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאין אוסר דבר שאינו שלו. ור"ה אמר רב אמר אין הל' כר' יוסי. ורב אדא אמר רב אמר הל' כר' יוסי ע"ש:

[ד.] ע"א דף נ"ד גרסי' תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר וכו' ורמינהו איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' האי אונס ה"ד אמר רב אדא בר אהבה כגון שניסך לה יין על קרניה (שאנס בהמת חברו וניסך לה יין שעשאה ע"א ועשה בה מעשה) דעבד בה מעש'. וכי הא דאתא עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה [אפי' למזבח משום נעבד עשה בה מעשה אסרה אף להדיוט. רש"י חולין מ'] עשה בה מעש' אסרה א"ל ר"נ פוקו ואמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצ' לפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד לע"א אסרה. כתבו תוס' סימן אחד לאו דוקא דה"ה כל דהו שהרי סי' אחד בבהמה אינו גמר דבר ומייתי כבר תרגמה אע"ג דר"ה מיירי לאוסרה להדיוט ונעבד אסור מיירי לאוסרה לגבוה דכי היכי דמעש' בגופו כגון שחיט' מהני לאוסרה להדיוט. ה"ה נמי דמעש' דידיה כגון ניסוך מהני לאוסרה לגבוה עכ"ל. מנא לן דאסרה וכו' אלא מכלים (של בית המקדש שהזניחום אחז) דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכננו והקדשנו ואמר מר הכננו שגנזום. והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם. והא אין אדם אוסר דבר שאין שלו אלא כיון דעבד בה מעשה אחסרו להו הכא נמי וכו'. [וע' לעיל דף כ"ב ע"ב ברש"י ותוס' דכתבו ואע"ג דמדאורייתא לא מתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו קנסוה רבנן וגנזום. וגם הכא נראה מדברי רש"י כן. א"כ משמע דאף דעשה מעשה אפ"ה אינו אסור מדאורייתא ומשמע ה"ה ההיא דר"ה. ואפשר לומר דההוא דרב הונא אפי' מדאורייתא אסור אלא דמייתי ראי' מכלים כמו דהתם אף שלא נשתנה הכלי אפ"ה אסרוה חכמים הכא שנשתנה אינו דין שנאסר כמ"ש תוס' לעיל לענין זה האיך יליף הדיוט מגבוה. אבל זה דוחק גדול וצ"ע. ועיין תוס' ב"ק דף ע"ב ד"ה דאי דרוצה לומר דתקרובת ע"א אינה אסור אלא מדרבנן. ועיין תוספות ב"ק דף ע"א ב' ד"ה איסורי]. ועיין בירושלמי דכלאים דרוצה לאוקמי ברייתא דנעבד שלו אסור ושל אחרים מותר כר' יוסי ור"ש דאין אוסר דבר שאינו שלו וברייתא אחריתא דאוסר נעבד בשל אחרים כר"מ ור' יהודה: