כסף נבחר חלק א קט

שיביאו שליש בשעה שאמר (וכן פסק ש"ע י"ד סי' של"א). וכ' כ"מ ואיכא למידק הא מדמי התם שחת להוכר עובר וכי היכי דהוכר עובר הוי לרבינו דבר שבא לעולם כמו שכ' באישות אם כן היה לו לומר אפילו התבואה היא שחת וכו' ע' שם מה שתירץ. [כג.] בפ' י"ב מנדרים כתב אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעש' ידי' אינו נאסר במעש' ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאף על פי שאמרו ההקדש מפקיע משעבוד חכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיע מפני שהוא מדבריהם אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו. כתב כ"מ ר"ן מקשה למה יחול באומרת לא יהנה וכו' הא אין אדם אוסר דשלבל"ע. ותירץ כ"מ כיון דאסיקנא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא אי לאו דאלמוה ככל דבר שבא לעולם חשיב. וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא וכו' הלכך בין באומרת יקדשו ידי בין באומרת קונם מעש' ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש וכו'. ובב"י י"ד סי' רל"ד כתב דרמב"ם סובר דהא דאין מקדיש דשלבל"ע היינו דוקא במידי דאינו קדוש אלא קדושת דמים וכיון דקונמות הוי כקדושת הגוף שאין להם פדיון כשם שחמירי דמפקעי מידי שעבוד כך חיילי אף על דבר שלא בא לעולם וכו' עכ"ל. וכן פסק שם בש"ע דקונם חל על דבר שלבל"ע ורמ"א שם הגיה דוקא באומרת יקדשו ידי וכו'. ובש"ע א"ה סי' פ"א סתם המחבר נמי כרמב"ם ולא הגיה רמ"א כלום וכבר תמהו עליו הש"ך ובית שמואל ע"ש. וש"ך בנקודת הכסף הקש' על בית יוסף דאמר קונם חל על דשלבל"ע מהא דאיתא (נדרים מ"ז) תנן התם קונם פירות האלו עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן. בעי רמב"ח קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חברו על עצמו אדם אוסר דשלבל"ע על עצמו. גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו אין אדם אוסר דשלבל"ע על חברו או דלמא משום דחילופין כגידולין דמי ל"ש הוא ול"ש חברו ובעי למפשט מהא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעל חובין באין ונפרעין מ"ט לאו משום דחילופין לאו כגידולין אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא (לא תלוה) אבל בדיעבד שפיר דמי ובפ"ה מנדרים כתב הרמב"ם ה"ז ספק וצ"ע]. אם כן מוכח מהתם דאין אוסר דשלבל"ע על חברו דאי לא תימא הכי אפי' דיעבד אסור ואמאי אמר רבא התם לעולם לכתחלה. אלא דטעם דרמב"ם כיון שהזכירה ידים אף על פי שלא אמרה בלשון הקדש נעש' כאומר יקדשו עכ"ל. ולח"מ נמי פליג על ב"י דהרי כתב רבינו סוף פט"ו ממעה"ק היתה בהמתו מעוברת וכו' אם תלד זכר הרי הוא עולה וכו' והתם קדושת הגוף ונקט מילתיה בהיתה מעוברת משמע טעמא דהיא מעוברת דעובר חשיב בעולם אבל אם אינה מעוברת לא קדשי כלל. ומינה דמעשה ידיה דדמו לבהמ' שאינה מעוברת דלא קדשי אפי' בקונם דהוי כקדושת הגוף עכ"ל. [כד.] בפ"ו מערכין כתב הרמב"ם אין אדם מקדיש דשלבל"ע כיצד מה שתעל' מצודתי מן הים קודש מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם לא אמר כלום וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קודש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש שכל פירות שיעש' להב' קדש. כ' כ"מ בשם הר"ן לא נתבררו לי דברי הרמב"ם דהא אמרי' בגמרא הא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה פליגא אדר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ (דאמר במתני' המותר הקדש) משום דסבר אדם מקדיש דשלבל"ע אלא טעמו דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמי שאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי דכיון דשמעינן לי' לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך וכו' ומשמע דדוק' מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך מהני אבל לדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידי' נינהו וכיון דהיא יכולה להפקיע משיעבודו ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכול לכופה היינו לומר דנעשה כאומר לה וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמ' מהני דאם איתא (אם לא אמר לה) דמהני לא צריכין להאי טעמא כיון דשמעינן לר"מ דאין מוציא דבריו לבטלה כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית אפי' כי אמר לא מהני ואף על גב דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דניזונית משל בעל משעבדה לי' כל זמן שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואפ"ה מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך כיון שהיא יכולה להפקיע עכ"ל הר"ן. ולי נראה דאף על גב דשמעינן לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוי אמר ר"מ הקדש משום דאי ס"ל דיכולה לומר איני ניזונית וכו' הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידי' הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הלכך לא אמרינן בי' נעשה אבל אי סבירא לי' שיכול לכופה אמרינן בי' שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכ"ל. ובש"ע אה"ע סימן פ"א פסק המחבר כרמב"ם באומר יקדשו ידיך וכו' ורמ"א כ' וי"א דאינו קדש דהרי יכול' לומ' איני ניזונית. [כה.] עוד כתב הרמב"ם האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תקדוש ה"ז מקודשת שהרי עתה בידו להקדישה. שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תהי' קדש וכו' ואפי' הית' ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה אחר זמן. עוד כתב יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש עובר משום בל תאחר ומשום לא יחל וכו' ומשום דכל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים כיצד הרי שאמר הרי עלי להקדיש מה שתעלה במצודתי וכו' ראי' לדבר מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר וכו' ונאמר אשר נדרת לי שם נדר וכו'. וכתב לח"מ נרא' דרבינו סובר דיש חילוק בין אומר מה שיוציא אילן זה יהי' קדש דאינו כלום אבל אם אמר הרי עלי להקדישו הוי נדר וכו' וכן חילק הטור י"ד הלכות צדקה. אבל בפרק כ"ב ממכירה כתב דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין הדיוט בקנייתו שאלו אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דבריו. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהם ולפיכך לא יזכו בדלשלבל"ע. ואין דעתי נוטה לדבריו אלו שאין אדם מצווה להקנו' והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שמצווה לקיים הנדר עכ"ל הרמב"ם שם. הרי משמע שם בהפך דאפי' אמר יהי' קדש חייב לקיים והראב"ד שם השיג עליו ומחלק בין אמר אתן לאומר תנהו דאתן משמע שמחייב עצמו וגם על הש"ע סי' רי"ב ק' דהוא העתיק לשון רבינו דהיכא דאמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש חייב לקיים. ואח"כ כתב אמר קרקע זו לכשאקחנ' יהי' הקדש אינה כלום שאין מקדיש דבר שאין שלו אבל אם אמר לכשאקחנו אקדישנו הוי עליו נדר וכו' והוא הפך הנאמר וצ"ע (וכן הקשה רמ"א סוף סי' רי"ב בח"מ. וע' ט"ז שם וסמ"ע ס"ק כ"ב מה שתירץ)